סוקרטס הוצא להורג ב-399 לפנה"ס והיה מורו של אפלטון שחי בשנים 428-348 לפנה"ס. סוקרטס היה בן למשפחה ענייה, למיילדת וסתת אבן. הוא התחתן עם אישה בשם צנטיפה, שיצא לה שם של מרשעת. הוא היה אזרח טוב לאתונה, מילא אחר חובותיו האזרחיות, והשתתף לפחות בשלושה קרבות במלחמה הפלופונזית, כולל הראשון בהם. הוא היה מסתובב בעיר במקומות ציבוריים ומשוחח ומתווכח עם אנשים, בנוסף ללימוד תלמידים רבים, אך לא לקח כסף. הוא גם טוען באפולוגיה שההוכחה הטובה ביותר לכך שהוא אינו סופיסט היא עוניו.
אפלטון היה נצר למשפחת אצולה אתונאית המקורבת לחוגו של פריקלס – לאמו היה קשר משפחתי לסולון, המשורר והמחוקק. הוא היה בן משפחתם של כרמידס וקריטיאס, ואח של אדימאונטוס וגלאוקון. יורשו וממשיכו באקדמיה היה ספאוסיפוס. בתור נער הוא חלם להיות משורר או מחזאי, עד שפגש בסוקרטס בגיל 20, ונהפך לאוהב חוכמה, והקדיש חייו לכך. לאחר הוצאתו להורג של סוקרטס, אפלטון עזב את אתונה, ממנה היה מאוכזב, למסע של 12 שנה באיטליה, סיציליה, מצרים וקירנה (בלוב), תקופה שכנראה הייתה מכריעה בגיבוש הגותו הפילוסופי. בסיציליה, המלך ליאוניסוס רצה שאפלטון ילמד את בנו, אך לא היה מרוצה מכך שהוא ניסה להפכו לשליט-פילוסוף, ומכר אותו לעבדות. אפלטון נפדה, ואם כסף הפדיה (שהסוחר לא הסכים לקבלו) חזר לאתונה והקים את האקדמיה. מוסד זה המשיך להתקיים במשך 900 שנה, והוקדש ללימוד של כל תחום ידע אפשרי. האקדמיה תהפוך למוסד החשוב ביותר ביוון, וכל הצעירים המוכשרים והמצליחים ישאפו להגיע אליה. התלמיד המפורסם ביותר בה הוא אריסטו, שלמד ישירות מאפלטון במשך 20 שנה, עד למותו של השני.
הסוגה בה אפלטון כותב היא סוגת הדיאלוג (דיאלוג אפלטוני)- הוא מתאר שיחה בין שניים או יותר משתתפים, כשסוקרטס הוא המשתתף הבולט והמכווין. שאלה מרכזית עולה, בין אם המקור שלה הוא סוקרטס עצמו או אלה המשוחחים איתו, וכולם דנים בה. סוקרטס שואל את שאלותיו ומדובב את בני שיחו כך שהם, בדבריהם עצמם, יענו לעצמם על התשובה (או במקרה של הדיאלוג לכס, יראו שהם לא יודעים את התשובה לשאלה שנראית מובנת מאליה).
התרומה לפילוסופיה של אפלטון מסוגה זו היא שהיא מראה עד כמה הדברים הנראים לנו מובנים מאליהם אינם כך- דבר שקל הרבה יותר להראות בפורום של שיחה מדוברת ו"יומיומית" מאשר במצבים אחרים. הוא יכול להעלות טיעונים רבים שיענו על ההגדרה של הדעה הרווחת והעממית לגבי רעיונות כלשהם, ולהראות את טעותם.
הדגמה טובה לעניין זה היא מהלך השיחה לגבי המשמעות של המושג אומץ לב. סוקרטס מתחיל לתשאל את לכס מתוך הנחה שכל אחד יודע סגולה טובה מהי, ומתחיל לפרק רעיון זה. הוא מציע לדבר על אומץ לב, בתור הסגולה הקשורה לעניין, ולכס עונה לו תשובה מהירה, קצרה ופשוטה יחסית: "בחיי זיוס, סוקרטס, אין כל קושי להגיד זאת. אם עומד אדם במערכה בנפש חפצה והודף את האויבים בלי לברוח, ידוע תדי שאמיץ לב הוא". מכאן, דרך עוד ועוד שאלות מכוונות, הוא מתמקד בתשובתו של לכס ומראה לו עד כמה היא מוטעית, ונותן דוגמאות רבות למצבים בהם אותה הגדרה איננה נכונה. לאחר מכן הוא עושה מהלך דומה עם ניקיאס- צריך לשים לב לכך שהמושג אומץ לב אמור להיות ברור מאוד למנהיגים צבאיים שכמותם. בכך סוקרטס מראה שהם לא יודעים להגדיר מושג כל כך יומיומי ומובן מאליו. סביר להניח שאם לא היה מדובר בדיאלוג, לא ניתן היה להראות זאת בצורה כה אפקטיבית.
הדגמה נוספת ניתן למצוא לקראת סוף הדיאלוג, כאשר סוקרטס אומר: "ואילו התברר בשיחתנו זה עתה, שאני יודע ושניים אלה אינם יודעים, מן הצדק היה לקרוא דווקא אותי למעשה זה; אולם כולנו כאחד נמצאנו במבוכה…". סוקרטס אומר כאן בפה מלא שאף הוא לא יודע להגדיר את אותו מושג, והוא בא להבהיר עד כמה הדברים אותם אנו חושבים שאנו יודעים אינם כך, ושצריך להמשיך לחקור וללמוד ללא קשר לגיל.
סוקרטס טען כי אין הוא מלמד דבר כי הידיעה מגיעה מבפנים. בדיאלוגים המוקדמים של אפלטון משוחח סוקרטס עם אישים שונים על ערכים שונים במצבים מומצאים לרוב באופן אירוני (ראה אירוניה סוקראטית). סוקרטס מעלה שאלות ומבצע חקירה, אלנכוס – elenchus, החקירה הסוקרטית, ה- cross examination. סוקרטס 'מבלבל' את האדם מולו במטרה לגרום לו לא לדעת, אלא להבין שלמעשה לא ידע מלכתחילה. אין הוא מספק תשובות אלא מערער את מחשבתו של מי שמולו. על כן הדיאלוגים לרוב הם אפורטיים, כלומר, מסתיימים ב-aporia, כלומר, חוסר מוצא.
הדיאלוגים נחלקים לשלוש תקופות:
- מוקדמים: סוקרטיים – אפורטיים. לכס, כרמדיס, ליסיס, גורגיאס
- אמצעיים: עמוקים יותר, לרוב מסתיימים בידיעה. מנון (עוד על מנון), פיידון, המדינה, המשתה (סיכום נוסף של המשתה ), קריטון
- מאוחרים: מורכבים, חלקם אפורטיים. פרמנידס, הסופיסט
הדיאלוגים המוקדמים עוסקים בשאלה אודות ה-arété, 'הסגולה הטובה' ומאפייניה. כיצד להגדירה, כיצד לרכשה, מה פירוש להיות אדם בעל הסגולה הטובה והאם קשורה היא בידיעה. לפי ההגדרה ההומרית הסגולה הטובה כוללת מספר תכונות המאפיינות את האדם המצטיין (על כן arete תורגם לאנגלית כ-excellence): חכמה, מתינות, אומץ-לב, לוגוס… תכונות החשובות ללוחם, לגיבור באפוסים ההומריים.
במנון השאלות הראשונות הן האם ניתן ללמוד את הסגולה הטובה, או שנלמדת מכוח ההרגל, או שניתנת עפ"י הטבע. האם ניתן להורישה? אם ניתנת ללימוד אז מי המורה המתאים? אם קיימים מורים כאלו אזי יש 'תקווה' לאדם. אם ניתנת ללימוד אזי ודאי שקשורה בידיעה. תחושת הבטן של סוקרטס היא שכן. אם יש ידיעה אזי נובע כי אני יכול להסביר לעצמי את מה שאני יודע, ואם אני יכול להסביר לעצמי אז אני יכול להסביר לאחרים (לוגוס). כלומר ידיעה גוררת דיבור, יכולת התבטאות. על כן, סוקרטס מדובב את האנשים מולו כדי להבין מה יודעים ומה לא יודעים ולגרום להם להבין שלמעשה לא ידעו מה שחשבו שידעו…
באפולוגיה (apology) של אפלטון אומר סוקרטס: "חיים שאינם נחקרים אינם שווים לחיותם". הערך העליון ביותר עפ"י סוקרטס הוא החקירה העצמית. לא מתוך סקרנות כמו אצל המליטים, לא האדם ומקומו בחברה כמו אצל הסופיסטים אלא עצם החקירה העצמית. סוקרטס בדיאלוגים שלו גורם לאדם מולו לא להאמין במה שתחילה טען שידע או חשב ומבייש אותו. הוא מנסה לגרום לאדם מולו לחקור את עצמו. האדם יבין רק אם ישאל עצמו שאלות ולא ישמע אותן מפי סוקרטס ללא מחשבה. חיים תבוניים הם חיים של חקירה עצמית ומהלך החיים התבוניים הוא מטרה בפני עצמה (חזרה לאינטרנליזם באתיקה…). המטרה הפנימית היא התבונה ואין מניעים חיצוניים. הערך העליון ביותר הוא לחיות חיים תבוניים.
סוקרטס מנסה בדיאלוגים להימנע מסתירות. כלומר להביא את השיח האתי לשיח לוגי ככל האפשר. בהשפעת פרמנידס טען הוא כי נשמת האדם רווית סתירות שהורסות את הנשמה ויש 'להסירן'. אם אדם יפעל בדיוק עפ"י מה שחושב אזי לא יהיו בנשמתו סתירות. (אינטלקטואליזם – פעולה מתוך ידיעה, מי שיודע את הדבר הנכון, עושה אותו).
מבוא לפילוסופיה של אפלטון מתוך סדרת "הפילוסופים הגדולים"
