האם סובלנות היא בעצם דיכוי, ולמה היא דורשת אומץ כדי להיות אמיתית

כשאנחנו חושבים על "סובלנות", נדמה לנו שמדובר בערך נעלה: קבלת האחר, פתיחות לדעות מגוונות, דיון חופשי. אבל הפילוסוף הרברט מרקוזה טוען אחרת. במאמרו "סובלנות דכאנית" הוא מציג טענה מהפכנית: בעולם המודרני, הסובלנות לא משחררת – היא משמרת את הדיכוי. במילים אחרות: דווקא הסובלנות הלא-מבוקרת כלפי דעות מזיקות ותעמולה הרסנית מחזקת את הסדר הקיים ומונעת שינוי אמיתי.

מרקוזה טוען שבעידן שבו מדיה, פרסומות ופוליטיקה משדרים מסרים אחידים, הסובלנות הופכת לסוג של אדישות. כל דעה – גם גזענות, הסתה לאלימות או הטפה לניצול – זוכה ל"במה שווה", וכך נחלשת היכולת להבחין בין אמת לשקר, בין טוב לרע. החברה מתהדרת בכך שהיא נותנת "לכולם לדבר", אבל בפועל, מרוב רעש והטיה, הקולות שבאמת מאיימים לשנות משהו – כמעט ולא נשמעים.

האמת – לא כל דעה שווה

מרקוזה מבקש לחדד: סובלנות לא אמורה להיות עיוורת. היא אמורה לשרת את החיפוש אחר האמת ואת קידום החירות האנושית. לכן, הוא טוען, יש מקום ל"הפליה סובלנית": להיות סובלני כלפי דעות שמקדמות חירות ושוויון, ולא-סובלני כלפי דעות שמקדמות דיכוי ואי-צדק.

לטענתו, אם היינו מפעילים עקרונות כאלה בעבר, אולי היינו יכולים לעצור בזמן את עליית הפאשיזם והנאציזם.

גם מערכת החינוך לא יוצאת נקייה בביקורת של מרקוזה. הוא טוען שהמושג הפופולרי "מימוש עצמי" מסתיר אמת קשה: החברה מדכאת חשיבה עצמאית אמיתית עוד בשלב החינוך, ומעודדת "לגלות את עצמך" בתוך גבולות מאוד מצומצמים. חינוך אמיתי, מבחינתו, צריך ללמד אותנו לחשוב נגד הזרם, לזהות עיוותים חברתיים ולהיאבק בהם.

על סובלנות, אלימות והתנגדות

מרקוזה מעלה שאלה נפיצה: האם אי-אלימות מוחלטת היא תמיד נכונה? לדעתו, כאשר האלימות קיימת כבר בתוך המערכת – בעוני, בדיכוי, בגזענות – דרישה לאי-אלימות דווקא מהמדוכאים מנציחה את אי-הצדק. הוא לא מטיף לאלימות, אך מדגיש: במאבק לשחרור, התנגדות (גם חריפה) יכולה להיות מוצדקת.

מרקוזה מזהיר מפני סכנה נוספת: רוב לא-חופשי. כאשר רוב האזרחים במדינה מגובש לא מתוך מחשבה עצמאית אלא מתוך מניפולציות תקשורתיות וכלכליות, הדמוקרטיה הופכת לריקה מתוכן. לכן, הוא אומר, לפעמים יש מקום לפעולה של מיעוטים חתרניים – אפילו בניגוד לכללי המשחק – כדי להחזיר את החברה למסלול של חירות ושוויון אמיתיים.

סובלנות אמיתית דורשת אומץ

לסיכום, מרקוזה מציע לנו מבט מפוכח וקשה לעיכול:

• סובלנות היא לא ערך מוחלט; היא אמצעי להשגת חירות אנושית.

• סובלנות כלפי מה שמדכא ומנצל איננה סובלנות – אלא כניעה.

• חינוך, תקשורת ודמוקרטיה זקוקים לרפורמה עמוקה כדי לאפשר חשיבה חופשית אמיתית.

• השינוי יתחיל לא מהרוב השאנן, אלא ממיעוטים חתרניים שמסרבים לשתוק.

המסקנה של מרקוזה חדה: להיות באמת סובלני פירושו לא להסכים להמשיך לסבול את הדיכוי.

לדעת עוד, לחשוב לעומק: