הזכות להגדרה עצמית לא הייתה קיימת בעולם של מלכים, קיסרים ואימפריות. היא נולדה מתוך השיח המודרני על ריבונות העם והזכות של בני אדם לעצב את גורלם. אפשר לאתר את ניצניה כבר במהפכה הצרפתית, שם הונחו היסודות הרעיוניים של שלטון עממי וזהות אזרחית. במקביל, תנועות לאומיות באירופה – כמו אלו שפעלו לאיחוד איטליה וגרמניה – הביעו תביעה לעצמאות פוליטית בשם הלאום, אך טרם הייתה קיימת מסגרת משפטית שתכיר בזכות כזו.
מלחמת העולם הראשונה: וילסון והפריצה לתודעה הבינלאומית
המהפך הדרמטי התרחש לאחר מלחמת העולם הראשונה. נשיא ארה״ב וודרו וילסון, בנאומו המפורסם על "ארבע-עשרה הנקודות", כלל את העיקרון של הזכות להגדרה עצמית כאבן יסוד לסדר העולמי החדש. עבורו, הסיבה המרכזית לחוסר היציבות באירופה הייתה שליטה של אימפריות (כמו האוסטרו-הונגרית והעות'מאנית) על עמים שאינם חלק מהקולקטיב השולט. לכן, פתרון הולם חייב להתחשב בזכות של כל עם לקבוע את עתידו.
בפועל, העיקרון יושם באופן חלקי. מדינות חדשות כמו צ’כוסלובקיה, יוגוסלביה ופולין קיבלו עצמאות, אך עמים אחרים – כמו הכורדים או הארמנים – נותרו מחוץ למשחק. ההכרה בזכות להגדרה עצמית הייתה סלקטיבית, תלוית אינטרסים, ולעיתים גם מתעלמת ממורכבויות אתניות בשטח.
אחרי מלחמת העולם השנייה: מהעיקרון אל המשפט
השלב הבא בהתפתחות העיקרון התרחש עם תהליך הדה-קולוניזציה לאחר מלחמת העולם השנייה. עשרות עמים באסיה, אפריקה והמזרח התיכון החלו לדרוש עצמאות בשם הזכות להגדרה עצמית – ובפעם הראשונה, הקהילה הבינלאומית אימצה זאת באופן רחב.
הביטוי הפורמלי לכך הגיע ב־1966, עם חתימת שתי אמנות זכויות האדם של האו״ם (האמנה לזכויות אזרחיות ופוליטיות, והאמנה לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות), שבהן הסעיף הראשון בשתי האמנות קובע: "לכל עם הזכות להגדרה עצמית". זהו רגע מפתח שבו הרעיון הפך לעיקרון משפטי בינלאומי מחייב.
נקודת מפנה: בין אוניברסליות למציאות פוליטית
למרות ההכרה העקרונית, בפועל – לא כל עם שמבקש הגדרה עצמית מקבל אותה. לעיתים קרובות, הקהילה הבינלאומית נוטה להעדיף יציבות על פני צדק, וריבונות קיימת גוברת על תביעות חדשות. הקריטריונים למימוש הזכות אינם אחידים: האם מדובר בעם עם שפה ותרבות ייחודיות? האם יש טריטוריה ברורה? האם יש תמיכה בינלאומית?
כך נוצר מצב שבו קבוצות מסוימות זוכות בהכרה – ואחרות לא, למרות תחושת שייכות עמוקה או מאבק ממושך. זהו מתח שעדיין לא נפתר, והוא ממשיך לעצב סכסוכים רבים ברחבי העולם.
ומה עם התנועה הציונית?
בתוך התהליך הזה צמחה גם התנועה הלאומית היהודית, שביקשה לממש את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי בארץ ישראל. תביעה זו נולדה מתוך התעוררות לאומית אירופית, אך קיבלה משנה תוקף לנוכח האנטישמיות, הרדיפות והשואה. בדומה לתנועות שחרור אחרות, גם כאן נעשה שימוש בשפה של חירות, ריבונות והכרה עצמית – אך במרחב שבו קיימות גם תביעות לאומיות אחרות, שהתפתחו במקביל.
ראו גם: המקורות הרעיוניים של ההגדרה העצמית
