קהילות מדומיינות: האם הלאומיות קיימת רק בראש שלנו?

הלאומיות היא תופעה שעיצבה את העולם כפי שאנו מכירים אותו כיום. אך מה בעצם גורם לאדם אחד להרגיש שותפות ואחווה עם אנשים שהוא בכלל לא מכיר, ואפילו גורם לו להיות מוכן להלחם בעבורם?

אחד מחוקרי הלאומיות המשפיעים ביותר הוא בנדיקט אנדרסון. בספרו "קהילות מדומיינות" אנדרסון מגדיר אומה בתור  כ"קהילה פוליטית מדומיינת". לדבריו, הלאומיות היא "מדומיינת משום שבני האומה הקטנה ביותר לעולם לא יכירו את רוב חבריהם, יפגשו אותם, או אפילו ישמעו עליהם, אך במוחו של כל אחד חיה דמותו של הקהילה שלהם". חברי הקהילה כנראה לעולם לא יכירו כל אחד מהחברים האחרים פנים אל פנים. עם זאת, הם עשויים להיות בעלי תחומי עניין דומים או להזדהות כחלק מאותה אומה. בלאומיות אנשים מחזיקים במוחם תמונה נפשית של הזיקה שלהם לקהילה.

אחת הדוגמאות הטובות ביותר ללאומיות מדומיינת יכולה להמצא בספורט. כל מה שאני עשיתי זה לשבת על הספה ולפצח גרעינים, אך אם הנבחרת שלי (אלו שבאמת רצו והזיעו על המגרש) מנצחת אני מרגיש גאווה כאילו זה הייתי אני.

לפי אנדרסון, הלאומיות תמיד נתפסת כחברות משותפת של קולקטיב של אנשים, אפילו אם הם מפוצלים בתוכם בדעות פוליטיות או מעמדות. הוא מסביר כי שינויים טכנולוגים כמו המצאת הדפוס ושינויים רעיוניים כמו החילון היו הבסיס ללאומיות המודרנית. אובדן הסמכות האלוהית הסבה את תשומת הלב לסמכותה של הפוליטיקה הארצית ולצורך של בני אדם לעבוד ביחד. היכולת להדפיס ספרים ועיתונים בכמויות גדולות אפשרו יצירה של תודעה לאומית משותפת.

אנדרסון מסביר כי הלאומיות הייתה מה שנתן להמוני אנשים במאות השנים האחרונות תחושה של זהות ושייכות, אך הייתה גם מה שהניע אותם למלחמות אלו באלו. לבסוף, חשוב להדגיש כי לדעתו של אנדרסון, העובדה שקהילות אין מדומיינות לא הופכת אותן ללא-אמיתיות או לשקריות. למעשה זהו בדיוק ההפך, האמת של מי ומה אנחנו ולמה אנחנו שייכים היא תמיד דבר שמתקיים, כמו שאומר ההמנון, "בנפש פנימה".

לדעת עוד:

כיצד שינתה מלחמת העולם הראשונה את ההיסטוריה?

למה הלאומיות עולה מחדש בימינו?