הזכות להגדרה עצמית נתפסת כיום כחלק בלתי נפרד מהשיח על זכויות קולקטיביות. היא מעוגנת במסמכים בינלאומיים, כמו מגילת האו"ם ואמנת זכויות האדם, ומנחה תהליכים פוליטיים רבים – ממאבקי שחרור ועד לסכסוכים על גבולות. אך מהיכן נובעת הזכות הזו? כיצד היא התפתחה, ואיזה תפיסות עומדות מאחוריה?
יסודות הרעיון של הזכות להגדרה עצמית
כדי להבין את מקורות הרעיון, יש להבין תחילה מהו לאום. כאן בדיוק מצוי הוויכוח הרעיוני. לפי ההיסטוריון והאנתרופולוג ארנסט גלנר, הלאומיות היא תופעה מודרנית לגמרי, שלא צמחה "מלמטה" אלא הייתה תוצר של המדינה המודרנית. לטענתו, המדינות שנוצרו בעידן התיעוש נדרשו לנהל אוכלוסייה גדולה, משכילה ומלוכדת, ולכן החלו "לבנות" לאום באמצעות חינוך, שפה וסמלים. במילים אחרות, לא התנועה הלאומית יצרה את המדינה – אלא המדינה יצרה את הלאום.
לעומת זאת, הגישה ההיסטורית-רומנטית רואה בלאום ישות קדומה יותר – תוצר של מסורת, זיכרון היסטורי, שפה ותרבות. לפי גישה זו, שקיבלה ביטוי חזק בתנועות הלאומיות של גרמניה ואיטליה במאה ה-19, העם קדם למדינה והקים אותה כדי לממש את זהותו.
בנדיקט אנדרסון, חוקר תרבות והיסטוריון, ניסה לנסח גישה שלישית, מורכבת יותר. בספרו "קהילות מדומיינות", הוא טוען כי הלאום הוא רעיון – דמיון קולקטיבי של אנשים שמרגישים שותפות, גם אם אינם מכירים זה את זה. תחושת הלאומיות נולדה, לטענתו, עם עליית הדפוס, החינוך הציבורי, והיכולת להפיץ רעיונות ולייצר נרטיב משותף. הלאום, מבחינתו, הוא תוצר פוליטי-תרבותי, אך יש בו גם עומק רגשי.
אנתוני סמית', חוקר לאומיות נוסף, מדגיש כי תחושת שייכות לאומית אינה יכולה להיווצר יש מאין. גם אם הזהות הלאומית נוצרת בתנאים מודרניים – היא נשענת על תשתית עמוקה של סמלים, מסורות ומיתוסים היסטוריים. השייכות ההיסטורית, גם כשהיא מדומיינת, היא צורך אנושי אמיתי.
הוויכוח בין הגישות הללו – בין הלאום כתוצר של כוח פוליטי, כקול אותנטי של תרבות, או כתודעה מדומיינת – שוכן בלב ההבנה של הזכות להגדרה עצמית. האם זו זכות אוניברסלית שמגיעה לכל קבוצה שמרגישה כך? או שמא היא תוצאה של תהליכים פוליטיים מורכבים, שהכרה בהם תלויה גם בנסיבות, גם בכוח, וגם בסיפור שהקבוצה מצליחה לספר על עצמה?
