בפילוסופיה היוונית, המונח "דוקסה" מתייחס לאמונה או לדעה. לעתים קרובות הוא מנוגד ל"אפיסטמה", המתייחס לידע או הבנה המבוססים על נימוקים לוגיים וראיות אמפיריות. ההבחנה בין דוקסה לאפיסטמה היא מרכזית בפילוסופיה של אפלטון ושל פילוסופים יווניים עתיקים אחרים שעסקו בטבעם של האמת והידע.
"דוקסה" מייצגת את תחום האמונות הסובייקטיביות שבהן אנשים מחזיקים, המושפעות לרוב מנורמות חברתיות, רטוריקה או הטיות אישיות. אמונות אלו לא בהכרח נתמכות על ידי הוכחה קפדנית או התבוננות אמפירית." אפיסטמה, לעומת זאת, מציינת ידע אמיתי שהוצדק באמצעות דדוקציה לוגית ושיטות אמפיריות. ידיעה זו נחשבת אובייקטיבית ואמינה, בניגוד לאופי היותר לא יציב וסובייקטיבי של דוקסה.
הבחנה זו מדגישה את הניסיון הפילוסופי להבדיל בין מה שנראה כנכון לבין מה שנכון בפועל, במטרה להבנה מעמיקה יותר של המציאות באמצעות חקירה מנומקת וחקירה אמפירית.
אפלטון על דוקסה ואפיסטמה
השקפותיו של אפלטון על דוקסה ואפיסטמה מהוות יסוד לתיאוריית הידע והמציאות שלו, במיוחד כפי שמתואר ביצירתו המפורסמת, "המדינה". אפלטון הבחין בצורה חדה בין שתי צורות ההכרה הללו, בטענה שהן מתאימות לרמות שונות של מציאות והבנה.
עבור אפלטון, דוקסה כוללת את האמונות או הדעות שבידי אנשים שאינם מבוססות על ההבנה הקפדנית והרציונלית הנחוצה לידע אמיתי. אמונות אלו מושפעות לעתים קרובות מחוויות חושיות, שאפלטון ראה בהן מתעתעות ולא אמינות. במשל המערה שלו, למשל, הצללים על הקיר מייצגים דוקסה; הם התפיסות של אלה שאינם נחשפים לצורתם האמיתית של הדברים. הצללים הללו הם רק השתקפויות של המציאות ולא המציאות עצמה, מה שמוביל את אלה שרואים אותם לאמונות כוזבות לגבי מה שנכון.
אפיסטמה, לעומת זאת, היא בעיני אפלטון הידע האמיתי הנובע מהבנה והיגיון אינטלקטואלי, במיוחד לגבי האידאות, שהן הצורות המופשטות, הבלתי משתנות, שאפלטון ראה כבסיס העולם הגלוי של השינוי. לפי אפלטון, הידע על הצורות אינו נגיש דרך התנסות חושית אלא דרך חשיבה פילוסופית ותובנה אינטלקטואלית. במשל המערה, המסע אל מחוץ למערה אל אור השמש והיכולת לראות אובייקטים בעולם האמיתי (ובסופו של דבר את השמש עצמה, המסמלת את צורת הטוב) מייצגים את הדרך לאפיסטמה.
אפלטון טען שרוב האנשים חיים במצב של דוקסה, המונחה על ידי אמונות שווא הנגזרות מהחוויות החושיות המוגבלות והמטעות שלהם. רק באמצעות חקירה פילוסופית וחינוך הנשמה ניתן לעלות מדוקסה לאפיסטמה, ולהשיג הבנה אמיתית של הצורות, וכתוצאה מכך, טבעה של המציאות עצמה.
ההבחנה של אפלטון בין דוקסה לאפיסטמה היא קריטית גם לדעותיו על ממשל וחברה. הוא טען כי פילוסופים, המסוגלים להגיע לאפיסטמה, הם המתאימים ביותר להנהיג, שכן הם מסוגלים להבין את הצורות האמיתיות ובכך להבחין בדרכי הפעולה הטובות ביותר עבור החברה (רעיון המלך הפילוסוף).
אריסטו על דוקסה ואפיסטמה
השקפתו של אריסטו על דוקסה ואפיסטמה שונה במובנים בולטים מזו של אפלטון, ומשקפת את גישתו האמפירית יותר לפילוסופיה. בעוד שאפלטון הדגיש את תחום האידאות ואת ההבנה הרציונלית של האידיאלים הבלתי ניתנים לשינוי, אריסטו התמקד בעולם המוחשי ובחשיבותה של התבוננות אמפירית בשילוב עם ניתוח רציונלי.
גם אריסטו הכיר במושג דוקסה, אך הוא לא פסל אותו כמטעה או חסר תועלת לחלוטין כפי שעשה אפלטון. במקום זאת, אריסטו זיהה שדוקסה יכולה לשמש נקודת מוצא בחיפוש אחר האמת. הוא הבין שלעתים קרובות דעות מכילות אמת כלשהי או נובעות מחוויות שאמנם אינן מהימנות או שלמות לחלוטין, אך תורמות לתהליך החקירה שיכול להוביל לידע בטוח יותר. לדעתו, דעות חשובות לקבלת החלטות מעשית והן לרוב כל מה שזמין בעניינים שאינם מתאימים לחקירה מדעית או פילוסופית קפדנית.
אפיסטמה בעבור אריסטו מתייחסת לידע שניתן להוכיח שניתן להוכיח לו לוגית והוא נכון באופן אוניברסלי. סוג זה של ידע נגזר מעקרונות ראשונים שהם בטוחים ומובנים מאליהם, המובילים למסקנות הכרחיות. דרכו של אריסטו לזכות באפיסטמה כללה הן ראיות אמפיריות והן הסקה רציונלית, כמו למשל במתמטיקה ומדעי הטבע.
אריסטו גם הציג צורות אחרות של ידע, כמו טכנה (אומנות) או פרוזיס (חכמה מעשית). הטכנה היא ידע על יצירת דברים, ואילו פרוזיס הוא יכולת חברתית-פוליטית. הבחנה זו היא קריטית מכיוון שהיא מראה שאריסטו העריך סוגים שונים של ידע למטרות שונות, והתרחב מעבר להתמקדות האפלטונית באפיסטמה כצורת הידיעה הגבוהה ביותר.
לשם אינטרס, הנאה או עשיית טוב: אריסטו על סוגי החברים שיש לכם ומשמעותה של החברות
