מה קורה כשאדם אחד או קבוצה קטנה מחזיקים בכוח בלתי-מוגבל? ההיסטוריה מלמדת אותנו שזה כמעט תמיד נגמר רע. "כוח משחית", אמר פעם הלורד אקטון, וכוח אבסולוטי משחית באופן אבסולוטי. בכל פעם בהיסטוריה שמישהו קיבל יותר מדי כוח – בין אם זה היה קיסר רומאי, מלך צרפתי או דיקטטור מודרני – התוצאה הייתה עריצות, שחיתות וסבל.
אז מה עושים? איך מונעים את המצב שבו השליט (או השליטים) יאבדו כל רסן? התשובה שהתגבשה במאות השנים האחרונות היא פשוטה בתיאוריה, אבל מורכבת ביישום: מפזרים את הכוח. לא נותנים לאף אחד להחזיק בכל הקלפים.
אי אפשר שמישהו יהיה גם שחקן, גם שופט וגם מי שקובע את חוקי המשחק. הפילוסוף הצרפתי מונטסקייה הבין את זה עוד לפני שהומצא בכלל הכדורגל. הוא הציע לחלק את כוח השלטון לשלושה חלקים: הפרלמנט שמחוקק את החוקים, הממשלה שמבצעת אותם, ובתי המשפט ששופטים על פיהם. כל אחד מהם מפקח על האחרים, כמו במשחק אבן-נייר-ומספריים מתוחכם ששומר על איזונים. הוא קרא לרעיון הזה "הפרדת רשויות".
זה נשמע אולי מובן מאליו היום, אבל זה היה רעיון מהפכני בזמנו. כשארצות הברית אימצה את השיטה הזו בחוקה שלה, רבים פקפקו אם זה יעבוד. והנה, אחרי יותר מ-200 שנה, המערכת האמריקאית עדיין מתפקדת – לא מושלם, אבל היא שורדת.
למה צריך ברקסים?
מה קורה כשלשלטון אין איזונים ובלמים אמיתיים? גרמניה של שנות ה-30 היא דוגמה בולטת: החוקה של רפובליקת ויימאר נתנה לנשיא סמכויות חירום נרחבות מדי. התוצאה? היטלר השתלט על השלטון בדרכים "חוקיות" לחלוטין. זו תזכורת כואבת לכך שחוקה טובה חייבת לא רק לתת כוח, אלא גם להגביל אותו. למעשה כל דיקקטור רצחני ודכאני במאה ה-20 וההיסטוריה בכלל דאג לעשות הכל כדי שדבר לא יגביל את שלטונו ויפריע לו לעשות ככל העולה על רוחו.
ג'יימס מדיסון, מאבות החוקה האמריקאית, הסביר את זה נהדר: "אם בני אדם היו מלאכים, לא היה צורך בממשל. אם מלאכים היו מושלים בבני אדם, לא היה צורך בבקרות חיצוניות או פנימיות על הממשל." במילים אחרות – בגלל שאנחנו בני אדם, עם כל החולשות שלנו, אנחנו חייבים מערכת שתגן עלינו מפני עצמנו.
רוברט דאהל, אחד מגדולי חוקרי הדמוקרטיה במאה ה-20, טוען שדמוקרטיה זה הרבה יותר מסתם חוקים על הנייר. צריך מערכת שלמה של מוסדות ותהליכים: בחירות חופשיות, עיתונות עצמאית, חופש התאגדות, ומגוון מקורות מידע. בלי כל אלה, גם החוקה הטובה ביותר לא תעזור.
חנה ארנדט, שחקרה לעומק את השורשים של משטרים טוטליטריים, הדגישה נקודה חשובה נוספת: הסכנה הגדולה ביותר לדמוקרטיה היא לא תמיד התקפה חיצונית, אלא דווקא שחיקה איטית מבפנים. כשאזרחים מתחילים לזלזל בחשיבות של הפרדת רשויות, כשהם מוכנים לוותר על זכויות בשם "היעילות" או "הביטחון" – זה בדיוק הרגע שבו הדמוקרטיה בסכנה.
לסיכום, איזונים ובלמים הם לא סתם רעיון נחמד – הם תנאי הכרחי לקיומה של דמוקרטיה. בכל פעם שמישהו אומר "תנו לי יותר כוח ואסדר הכל", צריכה להידלק לנו נורה אדומה. כי בסופו של דבר, הכוח שייך לנו – האזרחים. והדרך הטובה ביותר להשתמש בו היא לוודא שאף אחד לא יוכל לקחת אותו מאיתנו.
