סיכום חגי פרק א'

סיכום חגי פרק א'

סיכום זה הינו חלק ממאגר הסיכומים בתנ"ך על פי תוכנית הלימודים החדשה המעודכנת, תת נושא שיבת ציון ותקופת בית שני

חגי פרק א' : המצב הכלכלי ביהודה וטענותיו של חגי לעם (פס' 11-1)

חגי א', פסוק 1: "בשנת שתים לדריווש המלך בחודש השישי ביום אחד לחודש היה דבר ה' ביד חגי הנביא אל זרובבל בן שאלתיאל פחת יהודה ואל יהושוע בן יהוצדק הכהן הגדול לאמור"

זמן הנבואה של חגי:  שנת שתים לדריוש – 520 לפנה"ס – אחד לחודש השישי – אחד בחודש אלול. הדברים מכוונים אל מנהיגי העם:

א. זרובבל בן שאלתיאל, פַחַת יהודה – המנהיג המדיני של יהודה מטעם מלך פרס, שהיה מזרע בית דוד, נכדו של יהויכין, מלך יהודה, שגלה מארצו לבבל בשנת 597 לפנה"ס.

ב. יהושוע בן יהוצדק, הכוהן הגדול – המנהיג הדתי של העם. נכדו של שריה כהן הראש, שנהרג על ידי נבוכדנאצר ברבלה בשנת 587 לפנה"ס (ראה מלכים ב, כ"ה 21-18).

חגי א', פסוק 2: "כה אמר ה' צבאות לאמור, העם הזה אמרו: לא עת בוא, עת בית ה' להיבנות"

עמדת העם – הנביא מתלונן על האדישות של העם המתעכב בבניית המקדש, ותחילה הוא מצטט את טענתם: "לא עת (זמן) בוא, עת בית ה' להיבנות", כלומר, העם סבור כי לא הגיע עדיין הזמן המתאים לבנות את המקדש, כי מצבם הכלכלי מאוד רע בגלל שנות הבצורת (תיאור המצב הכלכלי הגרוע בפס' 12-6) , והם הרי מעונינים לבנות ברוב פאר והדר את המקדש, כפי שהיה הבית הראשון, לכן הם דוחים את הבנייה.

חגי א', פסוקים 5-3: "ויהי דבר ה' ביד חגי הנביא לאמור. העת לכם אתם לשבת בביתכם ספונים והבית הזה חרב? ועתה כה אמר ה' צבאות שימו לבבכם על דרכיכם"

עמדת הנביא – הנביא אינו מקבל את טענות העם, ושואל שאלה רטורית אירונית (לעגנית): "העת לכם אתם לשבת בבתיכם ספונים (נסתרים נחבאים בבתי הפאר מצופי קורות עץ שלכם), והבית הזה חרב"?!" (פס' 4) – האם זה הזמן לרוץ לעסקים פרטיים, ולהזניח את בניית מקדש ה'? האם זה הזמן להזניח את המשימה הלאומית החשובה שבגללה הגיעו הגולים מבבל, ולהעדיף איש איש את ענייניו הפרטיים, כמו – בניית בתים מפוארים לעצמם?

הנביא כועס על העם, שדואג רק לענייניו האישיים: לעצמם הם בנו 'בתים ספונים' בתים מצופים תקרות עץ ארז, בהם ישבו העשירים בביטחון, דאגו לנוחיותם הפרטית, ואילו ביתו של ה' חרב. לדעת הנביא, אם התנאים מספיק בשלים לבנייה פרטית, אין הצדקה לא לבנות את בית המקדש.

לטענתו  – המצב הכלכלי הרע הוא תוצאה של אי בניית המקדש: "שימו לבבכם על דרכיכם" (פס' 5) – זהו ביטוי מיוחד לחגי לפיו הנביא מבקש – התבוננו נא במעשיכם עד כה (דרך = מעשים). כלומר, היחס האדיש בנוגע לבניית המקדש, חוסר עשייה באי הבנייה הוא ורק הוא הביא לבצורת.

"שימו לבבכם על דרכיכם" (חגי א', פס' 5, 7) – המילה 'דרך' מופיעה פעמיים: בפסוק 5 היא מציינת את חוסר העשייה/הבנייה של העם בעבר בנוגע למקדש, ובפסוק 7 כוונת המילה 'דרך' היא לשון עתיד , כלומר, עצה של הנביא למעשים שהעם צריך לעשות בעתיד למען בניית המקדש, כמו הבאת עצים מן הסביבה הקרובה.

תיאור מצבה הכלכלי של יהודה (חגי א' פסוק 6): "זרעתם הרבה והבא מעט:

אכול ואין לשבעה

שתו ואין לשכרה

לבוש ואין לחום לו…"

1)     תחום החקלאות  – "זרעתם הרבה והבא מעט". אמנם זרעתם תבואה רבה, אך הבאתם מן השדות רק תבואה מועטה. צלע זו בנויה עפ"י תקבולת ניגודית.

2) תחום המזון – "אכול ואין לשובעה" – אין די לחם ומזון.

3) תחום השתייה  –"שתו ואין לשוכרה" – אין די שתייה לרוויה, כי התמעטו הפירות נותני מיץ, ואין גם יין.

4) תחום הביגוד – "לבוש ואין לחום לו" – מפני מיעוט הצמר של הצאן, אין ביגוד כדי להתחמם.

5) תחום השכר – "והמשתכר משתכר אל צרור נקוב" – צרור = מטפחת שבתוכה החזיקו את הכסף , מחורר.

פסוק 6 בנוי עפ"י תקבולת נרדפת, החוזרת שוב ושוב על מצבו הכלכלי הקשה של העם.

אמצעי אומנותי – מטאפורה – השכיר המשתכר כסף, דומה לאדם ששם את כספו בכיס, בצרור, שיש בו חורים (צרור נקוב), והכסף נופל והולך לאיבוד בגלל יוקר המצרכים – אינפלציה.

מסקנת הנביא: הנביא מייעץ לעם כיצד לתקן את המצב בעתיד – "עלו ההר והבאתם עץ ובנו הבית – וארצה בו ואכבדָ אמר ה'" (פס' 8) ההר = הר הזיתים. העץ = עץ זית. העם היה סבור כי את בית המקדש יש לבנות רק מעצי ארז מפוארים ויקרים, ואילו הנביא דוחה טיעון זה שרק גורם לעיכוב הבנייה. לדעתו הנביא, האל יסתפק גם בהיכל צנוע הבנוי עצי זית, שגזעם אינו יפה והדור, אך בעיני ה' הם ראויים. מכאן שלא חובה לבנות מקדש לה' דווקא מעצים מפוארים, כי העיקר זו הבנייה.

מילה מנחה  – המילה 'בית' משמשת כמילה מנחה בפי הנביא להדגשת רעיון כפיות הטובה של העם: להם יש בתים ספונים מכוסים תקרה, ואילו לה' אין בית, אף על פי שהוא מסתפק בבית צנוע מעצי הסביבה.

המשך תיאור מצוקת העם בהווה – הנביא חוזר בפסוק 9 על אותה טענה שביטא כבר בפסוק 2, כשהוא שוב מתאר את המצוקה הכלכלית של העם: "פנֹה אל הרבה והנה למעט, והבאתם הבית ונפחתי בו" (פס' 9א) – העם פנה אל השדות להביא יבול רב, אך כשהביאו את המעט שיש להם, גם הוא ייעלם מהר, כי ה' נופח בו רוח המפזרת ומעלימה את מעט התבואה של העם. מדוע, מה הסיבה לפיזור היבול המועט? "יען מה (בגלל מה) ה' צבאות, (כי) יען ביתי אשר הוא חרב, ואתם רצים איש לביתו" (פס' 9ב) – מפני שבית המקדש עדיין חרב, והעם רק טרוד בענייניו הפרטיים, ולא ממהר לבנות את ההיכל.

'מידה כנגד מידה'

החזרה על השורש חר"ב מדגישה את עקרון הענישה של 'מידה כנגד מידה'.

העונש פגיעה בחקלאות (חגי א' פס' 10): א. "על כן עליכם כלאו שמים מטל" – אין גשמים. ב. "הארץ כלאה יבולה" – אין יבולים. כ-ל-א = נעצר לא יהיה טל ולא יהיה יבול.

חגי א' פסוק 11: הבצורת תקיף את כל שטחי החקלאות:

               "ואקרא חורב על הארץ

                 ועל ההרים

                 ועל הדגן (תבואה)

                 ועל התירוש (יין)

                 ועל היצהר (שמן)

                 ועל אשר תוציא האדמה

                 ועל האדם

                 ועל הבהמה

                 ועל כל יגיע כפים" (שימוש באנפורה – חזרה בראשי צלעות על אותה מילה להדגשת  רעיון)

קושי – בפסוקים 11-7 יש קושי של כפילות: איך ייתכן שהנביא חוזר בפסוקים 11-7 לתיאור הבעיה, והרי כבר תיאר אותה בפסוקים 6-4? בנוסף גם בפסוק 5 ו – 7 ישנה אותה פתיחה "כה אמר ה' צבאות, שימו לבבכם על דרכיכם" – מה פשר הכפילות?

פתרון – יש סבורים כי מדובר בשתי נבואות נפרדות שקובצו תחת פרק אחד. לפיכך כל נבואה פותחת בנוסחה: "כה אמר ה' צבאות…". כל נבואה מתארת במילים שונות את השפל הכלכלי ואת אדישות העם. אחרים סבורים כי מדובר בנבואה אחת מפורטת מקודמתה. תחילה תיאר הנביא את השפל הכלכלי באופן כללי, ובפס' 11-7 יש פירוש של הבצורת, וגם תוספת של הצעה מאילו חומרים לבנות את הבית.

מסקנה – העם חושב שאין לבנות את בית ה', משום שהמצב הכלכלי חמור, ואין להם כסף לבנייה מפוארת מעצי ארזים, ואילו הנביא טוען כי המצב הכלכלי הקשה הוא תוצאה של חוסר המעש והעיכוב בבניית היכל ה'.

השפעת דברי הנביא על העם (חגי א', פס' 15-12) – "וישמע זרובבל בן שאלתיאל ויהושוע בן יהוצדק הכהן הגדול וכל שארית העם בקול ה' אלוהיהם ועל דברי חגי הנביא כאשר שלחו ה' אלוהיהם וייראו העם מפני ה'" (חגי א' פס' 12). המנהיגים הבינו כי לא נהגו כראוי עד כה, וכי היו צריכים לעודד את העם לבנות את ההיכל. תושבי יהודה פחדו מעונשים נוספים שיביא אלוהים, ולכן הם מחליטים לשמוע בקול חגי. ממה נבע פחד העם והמנהיגים?

1. פחד העם נבע מחשש, שה' יענישם על כך שעדיין לא בנו את בית המקדש.
2. פחדם נבע מהשומרונים, שיפריעו להם לבנות את בית המקדש.

חגי א', פסוק 13: "ויאמר חגי מלאך ה' במלאכות ה' לעם לאמור: אני אתכם, נאום ה'". חגי מכונה  "מלאך ה' במלאכות ה'"  המלאך הוא שליח בשליחות ('מלאכות') האלוהים. תפקיד הנביא הוא עידוד הבונים: "אני אתכם נאום ה'" – ה' יהיה בעזרכם כדי לבנות את המקדש. לצורך כך יש לעורר בעם מוטיבציה, והנביא עושה זאת באמצעות האל המעורר את "הרוח".

חגי א' פסוק 14: " ויער ה' את רוח זרובבל בן שאלתיאל פחת יהודה

                       ואת רוח יהושוע בן יהוצדק הכהן הגדול

                       ואת רוח כל שארית העם

                       ויבואו ויעשו מלאכה בבית ה' צבאות אלוהיהם"

הרוח היא מקור הרצון והכוח לבנות. ה' העיר את רוחם של הבונים והמנהיגים כדי שיוכלו להתגבר על כל המכשולים ולבנות את בית ה' שכבר בעבר החלו בבנייתו. התוצאה המיוחלת סוף סוף מתרחשת "ויעשו מלאכה בבית ה' צבאות אלוהיהם".

פתיחה וסיום הפרק נפתח בציון תאריך "בחודש השישי (אלול) ביום אחד לחודש" , והוא מסתיים בתאריך – "עשרים וארבעה לחודש בשישי בשנת שתיים לדריווש המלך" (חגי א' פס' 15), כלומר, 23 ימים מתחילת הנבואה החלה הבנייה. תוך זמן קצר ארגנו כספים וחומרים כדי לבנות דבר שלא עשו 18 שנה, ולכן רבה השפעתו של חגי עליהם.