הפילוסופיה הפוליטית של אריסטו – מבוא

כפי שראינו, אריסטו סבור כי תורת האידיאות של אפלטון שגויה מיסודה, וכי לא קיימים מושגים אבסולוטיים של טוב או צדק שאינם במסגרת של עולם התופעות, ואכן מדע המדינה של אריסטו עסוק בחקר עולם התופעות והממשות ואינו בורח לעולמות אחרים כמו אפלטון.

אריסטו פיתח כמה עקרונות מדעיים (אמפריציסטיים) שהנחו את החקירה שלו. ראשית קבע אריסטו כי חקירה מדעית מתבססת על רשמי חושים בלבד שמנביעים תיאוריות המסתמכות על מספר גדול של מקרים (כלומר, אינדוקציה). תפקידו של המדען בעבור אריסטו הוא לתאר את המציאות, ולא לבאר אותה והוא עשה כן דרך מיון והגדרה של עולם ה"ישים" הקיימים בממשות.

הגדרה על פי אריסטו משמשת בכדי לקבוע לאיזה קבוצה שייך כל אובייקט בעולם. קבוצות אלו כונו על ידי אריסטו "סוגים" (שם שלאחר מכן התגלגל רבות בפילוסופיה כמו במאמר "סוגים טבעיים" של וילארד קווין). למעשה הגדרת הסוגים של אריסטו היא הגדרה טקסונומית, כמו בביולוגיה על פי מין, סוג וכו'.

כאשר נפנה אריסטו  בחיבור "על הנפש" להגדיר את האדם הוא קובע כי סוגו הוא של בעלי נפש (כלומר כל מי שיש לו חיים), שיש בו נפש ניזונה כמו לצמחים, תאוות, תחושות ותנועה כמו לבעלי החיים ותבונה שייחודית אך ורק לו.

וגם לגבי התבונה יש לאריסטו הבחנות בין שני סוגים של תבונה: תבונה מעשית (פרונזיס) מול תבונה עיונית (תיאוריה). התבונה המעשית היא אינסטרומנטלית ומשמשת כאמצעי בעבור האדם שעושה בה שימוש, אך התבונה העיונית היא תכלת בפני עצמה העומדת בפני עצמה. התבונה המעשית כוללת על פי אריסטו את הפוליטיקה, כלכלה, אתיקה ורפואה ואילו התבונה העיונית כוללת את מדעי המתמטיקה, פיזיקה ופילוסופיה.  האושר, על פי אריסטו, הוא מימוש התבוניות של האדם, ובכך הוא שונה מהותית מגישתו של אפלטון שראה את תכליתו של האדם במילוי התפקיד המיועד לו בסדר החברתי שהוא הציעה ב-"פוליטיאה". אושר בעבור אריסטו הוא תכלית כל פעולותיו של האדם שכן אדם עובד בכדי להיות מאושר אך הוא אינו מאושר בכדי להשיג תכלית אחרת כלשהי.

גישות אלו של אריסטו מהוות את היסוד שעליו הוא בונה את כל הפילוסופיה הפוליטית שלו.

מבוא לפילוסופיה פוליטית

סיכומים בפילוסופיה יוונית