הפילוסופיה הפוליטית של אריסטו

הפילוסופיה הפוליטית של אריסטו מוצגת בעיקר בספרו "הפוליטיקה", שנערך ככל הנראה בידי תלמידיו, ומבוסס על גישתו האמפירית והחקרנית. אריסטו אינו עוסק בשאלות מופשטות בלבד, אלא יוצא לחקור את המציאות עצמה: הוא בוחן את חוקותיהן של 158 ערי-מדינה (פולייס) כדי לברר מהי המדינה הטובה ביותר וכיצד ניתן להגיע לחיים טובים במסגרתה.

המדינה כשותפות התכליתית

אריסטו מגדיר את המדינה כצורת ההתאגדות האנושית הגבוהה ביותר – "שותפות בין בני אדם למען תכלית משותפת". הוא מתאר התפתחות הדרגתית של שותפויות:

1. המשפחה – נוצרת מהצורך הטבעי בהמשכיות קיומית ובסיפוק צורכי היומיום.

2. הכפר – מתהווה כאיגוד של משפחות לשם חלוקת עבודה ושיפור תנאי המחיה.

3. המדינה (פוליס) – צורת ההתאגדות השלמה והמספקת ביותר, אשר כוללת לא רק הישרדות וכלכלה, אלא גם מוסר, חינוך, מדע ותרבות.

לפי אריסטו, המדינה אמורה להיות אוטרקית – כלומר, מסוגלת לספק את כל צורכיה בעצמה. זוהי מעלה מוסרית בפני עצמה, משום שהיא מבטאת עצמאות ושלמות.

האדם כ"חיה פוליטית"

הטבע האנושי לפי אריסטו הוא חברתי מיסודו. האדם מוגדר כ-zoon politikon – חיה פוליטית, היכולה לממש את מהותה רק דרך השתייכות לקהילה, ובראש ובראשונה – המדינה. ללא מדינה, האדם נותר חסר מימוש מוסרי, תבוני וקהילתי.

צדק כקריטריון מרכזי למשטר טוב

לתפיסתו, צדק פירושו חלוקה נכונה של משאבי המדינה. אך צדק אינו שוויון אחיד, אלא שוויון יחסי: "השווים יקבלו שווה, והשונים – יקבלו בהתאם לשונותם". מכאן נגזר עיקרון יסודי בפוליטיקה של אריסטו: השאלה אינה רק מה מחולקים, אלא מי זכאי למה ולמה בדיוק.

מי ראוי לשלוט?

לאחר הגדרת המדינה והצדק, אריסטו פונה לשאלה מי צריך לשלוט. הוא סבור כי הזכאות לשלטון צריכה להתבסס על קריטריונים מוסריים ותבוניים, אך הוא גם מכיר בעובדה שבפועל קיימים קריטריונים שונים במערכות שלטון שונות:

• בדמוקרטיה – השלטון ניתן לכלל האזרחים על בסיס שוויון פורמלי (קול אחד לכל אזרח).

• באוליגרכיה – זכות השלטון נגזרת מהון או בעלות על אדמות.

• במדינה האידיאלית (כמו זו של אפלטון) – השלטון נתון בידי החכמים, שמכירים את האידיאות והסגולות הטובות.

סיווג המשטרים הפוליטיים

אריסטו מציע סיווג תכליתי של המשטרים לפי שני קריטריונים: מספר השליטים וטובת מי הם משרתים:

בהבחנה זו, דמוקרטיה איננה אידיאלית בעיני אריסטו, שכן היא מייצגת שלטון רוב שעלול לדכא את המיעוט. הוא רואה בה סוג של שחיתות של הפוליטיאה – השלטון הרבים כשהוא פועל למען הכלל.

המשטר המועדף על אריסטו

הפוליטיאה היא צורת המשטר המועדפת על אריסטו – איזון בין המוני העם לבין המעלה המוסרית של המיטב שבאזרחים. אם אין אפשרות לממש פוליטיאה, אריסטוקרטיה היא האפשרות השנייה במעלה. הוא מתנגד גם לטירניה וגם לאוליגרכיה, ורואה בהן צורות של שחיתות מוסרית ופוליטית.

סיכום

הפילוסופיה הפוליטית של אריסטו שואפת לאיזון בין מוסר, רציונליות, ותפקוד פוליטי מעשי. המדינה בעיניו אינה רק מסגרת חוקית, אלא השלמה טבעית של חיי האדם – זירה למימוש מוסרי, תבוני וחברתי. החשיבה האריסטוטלית מציעה קרקע פורייה לביקורת על משטרים בני זמננו ולבחינה מחודשת של מושגים כמו שוויון, צדק, ושלטון הראויים.

מתוך: מבוא לפילוסופיה פוליטית

ראו גם: סיכומים בפילוסופיה יוונית