בעיות האינדוקציה

לאינדוקציה ככלי להסקת מסקנות מדעיות ורכישת ידע מדעי ישנן  מספר בעיות שונות:

א.      הבעיה הלוגית – האינדוקציה מבקשת לקבוע פסוק אוניברסלי כאמיתי על סמך פסוקים פרטיקולריים, אך הבעיה היא שלטיעון שכזה אין תקפות לוגית. קביעה של פסוק אוניברסלי B כאמיתי על סמך סדרה מוגבלת A של פסוקים פרטיקולריים חורגת מתחום הניסיון משום שאנו למעשה קובעים דבר לגבי אינסוף אירועים כאשר למעשה יש בידנו ידע ודאי רק לגבי מספר מוגבל שלהם. היקרותם של פסוקי A, מאחר והיא מוגבלת ואינה מקיפה את כל האפשרויות הקיימות, אינה מוציאה את האפשרות של אירוע שיסתור את B, לדוגמה: גם אם ספרתי 1,000 ברבורים שהיו כולם לבנים עדיין לא אוכל לקבוע כי כל הברבורים בעולם הם לבנים משום שממצאי עדיין אינם סותרים מבחינה לוגית את האפשרות שהברבור ה-1,001 יהיה שחור.

ב.       בעיית המעגליות – אם ננסח חוק לפיו: "מסקנה שהוסקה באינדוקציה היא מסקנה תקפה" הרי שבשביל שחוק זה יהיה תקף יהיה עלינו להוכיחו באינדוקציה. האינדוקציה מאפשרת את ניסוחם של חוקים כלליים על סמך פרטים פרטיקולריים אמפיריים, אך מאחר שהיא עצמה מהווה חוק כללי היא דורשת לשם הצדקתה גם לפרטים פרטיקולריים אמפיריים, כך האינדוקציה למעשה נדרשת להוכיח את עצמה במעגל שאין ממנו מוצא. ברם, באופן תיאורטי ניתן לצאת מהמעגל אם תמצא דרך להעניק תוקף לאינדוקציה באופן רציונלי דדקוטיבי.

ג.        הבעיה המתודולוגית – גם אם נקבל דה-פקטו את האינדוקציה ככלי לקידום הידע המדעי הרי השיטה כשלעצמה ובפני עצמה אינה יכולה ליצור ידע או מסקנות. לא ניתן, כפי שאומר פופר, לבנות "מכונת אינדוקציה" שתקליט את כל המידע האפשרי ותסיק ממנו חוקים, שכן לשם יישום האינדוקציה דרוש איסוף של נתונים מסוימים ורלוונטיים, ורלוונטיות זו נקבעת על ידי תיאוריה שהיא חיצונית לשיטת האינדוקציה ולמעשה מנחה אותה. כך האינדוקציה איננה כלי עצמאי אלא כלי שניתן להשתמש בו רק בצירוף עם תיאוריה או היפותזה שיכוונו את השימוש באינדוקציה, והתיאוריה או היפותזה אינן חלק מהאינדוקציה ואינן נובעות ממנה, אלא יש להעמידן בדרך אחרת.

ד.       הבעיה הפסיכולוגית – הבעיה הפסיכולוגית של האינדוקציה דומה למדי לבעיה המתודולוגית. גם אם נטען כי האינדוקציה, על אף אי תקופתה הלוגית, עדיין משמשת כלי נוח ללמידה, הרי שהאינדוקציה אינה יכולה לתפקד ללא תיאוריה חיצונית, או נקודת ראות או ציפיות, שתנחה אותה. בכדי ללמוד שבכל יום שוקעת השמש על האדם להתעלם מאינספור משתנים שהופכים כל אירוע שקיעה לשונה ממשנהו (מקום התצפית, כיוון הרוח, ציפורים ברקיע וכו' וכו') ולהתמקד רק במרכיבים הרלוונטיים עצמם – שקיעת השמש ומועדה. לשם כך נחוץ משהו שיכווין אותו לבחון את השמש בלבד ולגלות את הסדירות שבמהלכה. כלומר, בכדי לבחון את מהלך השמש נחוצה מראש השערה על עצם היותה בעלת מהלך שתנחה את התצפית, והשערה זו אינה יכולה לנבוע מתוך האינדוקציה (אינדוקציה לבדה ללא "הנחייה" של נקודת ראות מסוימת תגלה שאירוע השקיעה הוא דבר מה שונה לגמרי בכל יום בגלל כיוון הרוח, הציפורים וכו').

בנוסף, בדומה לבעיה המעגלית, בכדי ללמוד מן הניסיון צריך ללמוד כי ניתן ללמוד מתוך הניסיון, כלומר בכדי להשתמש באינדוקציה יש להצדיק את השימוש באינדוקציה על ידי אינדוקציה, וכך ברגרסיה אינסופית.

כמו כן טוען פופר כי למידה מתוך חזרה מרובה לרוב מביאה להשכחת הכלל ולא ללימודו, כי הרגל יכול לשמש סיבה לחזרה ולא רק מסובב וכי גם התנסות בודדת יכולה להביא לניסוח פסיכולוגי של חוק כללי.

ראה: פתרונו של קרל פופר לבעיית האינדוקציה

חידת האינדוקציה החדשה של נלסון גודמן

ראה עוד: פילוסופיה של המדע – מאגר מידע וסיכומים

רוע וגאולה במחשבה של מרטין בובר

הפילוסופיה של מרטין בובר מספקת נקודת מבט עמוקה וייחודית על טבעו וגאולתו של הרוע. בעוד שחלק ניכר מעבודתו ידוע בהתמקדות בדיאלוג, קהילה ומערכות יחסים, הרהוריו על הרוע, תפקידו בחיי האדם וכיצד ניתן לשנותו הם היבטים משמעותיים מאוד במחשבתו.

בובר ניגש לנושא הרוע לא ככוח מוחלט או בלתי ניתן לפדיון אלא כמשהו שניתן לטפל בו, להבין אותו ובסופו של דבר לגאול באמצעות דיאלוג ופעולה אנושית. בעבורו הרוע אינו כוח נפרד ועצמאי המתקיים בניגוד לטוב. במקום זאת, זהו עיוות או שיבוש של ההרמוניה הטבעית בין יחידים ויחסיהם – גם זה עם זה וגם עם האלוהי. לדעתו, הרוע מתבטא כאשר מערכת היחסים אני-אתה – האידיאל של כבוד הדדי, פתיחות ומפגש – מתפרקת, מפנה את מקומו ליחסי אני-זה, שבה אנשים ודברים עוברים אובייקטיביות, משתמשים בהם ומצטמצמים לכלים. החפצה זו מטפחת הפרדה וניכור, שניהם מרכזיים בהבנתו של בובר את הרוע.

הרוע, לדעתו של בובר, הוא בעיקרו יחסי. הוא משגשג במצבים שבהם מפגשים אמיתיים מוחלפים בעסקאות, שבהם אנשים מאבדים את היכולת לראות זה את זה כיצורים מלאים ובמקום זאת רואים בהם אמצעי להשגת מטרה. התמוטטות זו במערכות היחסים לא רק פוגעת ביחידים, אלא משחיתה את המרקם של הקהילות והחברה. ככל שאנו מחפצים אחרים, כך אנו מנתקים את הקשרים הקושרים אותנו יחד בדרכים משמעותיות.

הליקוי של אלוהים
אחת התרומות המשמעותיות ביותר של בובר לדיון על הרוע היא תפיסתו של "ליקוי האל". רעיון זה מתייחס לתקופות בהיסטוריה האנושית, או בחיי הפרט, שבהן נוכחותו של אלוהים נראית מרוחקת או מעורפלת, והקשר האלוהי בין אנשים לאלוהים מנותק. לפי בובר, הרוע משגשג ברגעים אלו של ליקוי אלוהי. כאשר אנשים מאבדים את הקשר שלהם עם אתה האלוהי – כאשר תחושת האימננטיות והנוכחות של אלוהים מוסתרת – סביר יותר שהם יפלו לדפוסים של חפצה, מניפולציה ופגיעה.

עם זאת, ליקוי האל אינו קבוע. בובר מאמין שזה חלק ממחזור גדול יותר של חיים רוחניים, שבו נוכחות אלוהים עשויה לדעוך אך ניתן לגלות אותה מחדש באמצעות מאמצים לשיקום מערכות יחסים – בין בני אדם ועם האלוהי. הרוע, במובן זה, אינו נובע מאיזו חושך מובנה בעולם אלא מכשל של מערכת יחסים ודיאלוג, את שניהם ניתן לשחזר.

גאולה באמצעות דיאלוג
הפתרון של בובר לרוע קשור עמוקות לפילוסופיית הדיאלוג שלו. הוא לא מציע שהרוע הוא משהו שאפשר להתגבר עליו בכוח או להכחיד אותו באמצעות עונש. במקום זאת, הוא מציע שניתן לגאול את הרוע – להפוך לטוב – באמצעות מפגשים אנושיים אמיתיים. על ידי ביסוס מחדש של מערכת היחסים אני-אתה, יחידים יכולים לרפא את השבירה המולידה את הרוע. תהליך הגאולה הזה אינו מופשט אלא מעשי ביותר: הוא כרוך בפתיחות, אמפתיה ונכונות לעסוק באחרים כיצורים מלאים, ולא כאובייקטים.

בהגות החסידית, שהשפיעה עמוקות על בובר, ישנה אמונה שגם הרוע מכיל ניצוצות של פוטנציאל אלוהי שניתן לשחרר ולהפוך. בובר מרחיב את הרעיון הזה בכך שהוא מציע שליחסים אנושיים, כשהם אמיתיים ומושרשים במפגש אני-אתה, יש את הכוח להפוך חוויות שליליות לחיוביות. פעולת המפגש עם אדם אחר בצורה מלאה וכנה היא גואלת כי היא משחזרת את הקשר שהרע ניתק.

רוע וחירות
בובר גם חוקר את הקשר בין הרוע לחירות האדם. הוא טוען שהאפשרות של רוע נובעת מאותו חופש המאפשר אהבה, יצירתיות ומערכות יחסים אותנטיות. בני אדם חופשיים לבחור בין להתייחס לאחרים כאל חפצים או כאל אתה. חופש זה אומר שהרוע הוא תמיד תוצאה פוטנציאלית של פעולה אנושית, אבל זה גם אומר שהגאולה תמיד אפשרית. אותו חופש שמוביל לניכור ולפגיעה יכול להיות מופנה לכיוון שיקום ודיאלוג.

בנוסף למאמצים הפרטניים, בובר מדגיש את תפקידה של הקהילה בגאולת הרוע. קהילה המבוססת על דיאלוג, שבה חברים מזהים זה את זה בתור אתה, יוצרת סביבה שבה הרוע נוטה פחות לשגשג. בקהילה כזו, אנשים טוענים זה לזה על שמירת מערכות יחסים אמיתיות, וישנו מאמץ קולקטיבי לגאול את ההשפעות המזיקות של הרוע באמצעות אחריות משותפת וטיפול.

לבסוף, בעבור בובר הרוע אינו כוח בלתי ניתן לשינוי אלא עיוות יחסי שניתן לגאול באמצעות דיאלוג אמיתי ופעולה אנושית. גישתו לרוע מדגישה את כוחן של מערכות יחסים, את חשיבות החופש האנושי ואת הפוטנציאל לטרנספורמציה באמצעות קהילה. על ידי שחזור מערכת היחסים אני-אתה ושיקום הקשר עם האלוהי, הפרטים והחברות יכולים להתגבר על הפרידה והניכור שמובילים לרוע. באמצעות תהליך זה, בובר מציע חזון מלא תקווה שבו ניתן לשנות את הרוע, ולרפא את השבר של העולם.

עוד דברים מעניינים: