דברים כ"א, פסוקים 10–14: חוק שבויה יפת תואר
חוק שבויה יפת תואר, המופיע בספר דברים פרק כ"א, מהווה חריג בולט ויוצא דופן בנוף חוקי המזרח הקדום כולו. בתקופה שבה נשים שנפלו בשבי מלחמה נחשבו לרכוש שניתן לשעבד, למכור או לנצל מינית ללא כל הגבלה, מציע המקרא מסגרת משפטית המנסה לרסן את יצרי החייל המנצח ולהכניס מידה של חמלה, אנושיות ואפילו מוסר אל תוך המציאות הברוטלית של שדה הקרב.
הקשר רחב: בין מוסר מלחמה לאיפוק גופני
כמו האיסור על כריתת עצי פרי במהלך מצור (דברים כ', 19–20), גם חוק שבויה יפת תואר הוא אחד מחוקי המלחמה שנועדו ככל הנראה למנוע השחתה מוסרית של הלוחמים, דווקא בשיא כוחם – לאחר הניצחון. במצבי קיצון כמו מלחמה, כשהדחפים הגופניים מתפרצים, החוק המקראי בולם את המיידיות שבכיבוש האלים ומציב מנגנון של בלימה, השהיה ובחינה מחודשת.
תהליך ההשהיה: מנגנון לצינון היצר
החוק קובע שעם הבאת השבויה לביתו של הלוחם, עליו להמתין חודש ימים בטרם יוכל לקחת אותה לאישה. בתקופה זו, השבויה נדרשת:
לבכות את הוריה – ביטוי לאבל אישי על האובדן.
לטפל בגופה – לגלח שערה, לקצוץ ציפורניה ולהסיר את בגדי השבי.
מעשים אלו יוצרים ריחוק רגשי ואסתטי זמני, אולי אף מבהילים את הלוחם ומונעים החלטות מתוך דחף רגעי. פרשנים מציעים שמהלך זה נועד לגרום לו להתחרט, וכך להפחית את מימדי תופעת נישואי התערובת, או לפחות להבטיח שהם לא יתרחשו בקלות דעת.
פרשנות אחרת גורסת שההמתנה נועדה לוודא שהאישה איננה הרה, בהתאם למחזור החודשי. במקרה שהיא הרה, זיהוי מוקדם עשוי להצדיק את שחרורה ולא את שיבויה. רעיון זה מזכיר את סיפור דוד ובת שבע (שמואל ב', י"א 4), שם מודגש כי היא "מתקדשת מטומאתה", כלומר – לא הייתה הרה בעת המפגש.
יחס לשבויה: אישה ולא רכוש
לאחר תום החודש, אם החייל עדיין חפץ בה, הוא רשאי לשאת אותה כדת וכדין לאישה – "והייתה לך לאישה" (דברים כ"א, פס' 13). מדובר בנישואין מלאים, עם כל ההשלכות הנלוות לכך – זכויות, חובות וחיי משפחה.
עם זאת, אם "לא חפצת בה", אין הוא רשאי למכור אותה או לנצל אותה לעבדות. עליו לשחררה לחופשי, מתוך ההכרה כי היא איננה חפץ או שלל, אלא אדם עצמאי. זהו סעיף תקדימי שמציב את גבול כבוד האדם, גם בעבור מי שנתפסה כאויבת עד לא מזמן.
מתח פנימי בתוך חוקי התורה
החוק הזה מעורר מתח פנימי בתוך ספר דברים עצמו. בפרק כ', פסוק 17, נדרשת השמדה מוחלטת של שבעת העמים תושבי הארץ ("לא תחיה כל נשמה"), ואילו כאן מדובר על שביית אישה נוכרייה ונישואין עימה. חז"ל פתרו את המתח הזה באמצעות הבחנה בין "מלחמת מצווה" (בה יש להשמיד) לבין "מלחמת רשות" (בה מותר לשבות), וקבעו כי החוק נוגע למקרה של מלחמת רשות בלבד.
סיכום ומשמעות עקרונית של חוק שבויה יפת תואר
למרות הספקות האם החוק הזה יושם בפועל, עצם קיומו מביע מגמה מוסרית. הוא מנסה לרסן כוח גברי מתפרץ ולהזכיר שגם במציאות של כיבוש ומלחמה יש חובות מוסריים. האישה – גם אם היא אויבת, גם אם היא שבויה – איננה חפץ.
מתוך: סיכומים בתנ”ך לבגרות – חוק וחברה במקרא
