מצוקות באוטופיה / דן הורוביץ משה ליסק
פרק רביעי – אידיאולוגיה ותרבות פוליטית
הסדר חברתי : אידיאולוגיה ומעשה
התמורות במעמדה של ההסתדרות לא נבעו מהכרעות אידיאולוגיות אלא מהכרח. מעצבי המדיניות בתנועת העבודה התלבטו בשלוש סוגיות עיקריות:
1. מעמד ההסתדרות במדינה– בשל השיטה של בניית חברת עובדים מלמטה, דרך מוסדות משנה למדינה, יצא, שתנועת הפועלים בארץ פעלה לחיזוק הממלכתיות לאחר קום המדינה על לחשבון חברת העובדים במקום על חשבון הסקטור הפרטי. בסוגיות רבות כמו העברת הבריאות והחינוך למסגרות ממלכתיות עלתה שאלת מעמדה של ההסתדרות בתוך המדינה. הטיעון האידיאולוגי בעד שמירת מעמדה המיוחד של ההסתדרות טען בדבר הסכנה בריכוז יתר של כוח במסגרות ממלכתיות. המתנגדים לכך טענו בזכות האחראיות הכוללת של תנועת העבודה לכלל המשק. חסידי הממלכתיות לקחו מהסוציאליזם את הריכוזיות והשליטה אך לא את האחריות לאינטרסים של ציבור עובדים מאורגן. בסופו של דבר לקחה על עצמה ההסתדרות תפקיד שגישר בין שתי הגישות כמוסתת דרישות שכר של העובדים כלפי הממשלה והפכה לאחד השותפים בקביעת מדיניות השכר בממשלה יחד עם הממשלה והמעסיקים. בתחום השירותים הציבוריים, התבטאו ההסדרים הקורפורטיסטיים בהסתייעות ממשלתית בתמורה לפיקוח על הניהול והשירות. דבר שגרר עימותים תמידיים.
צביונו של משק העובדים – על פי המתכונת האידיאולוגית שהייתה אמורה להנחותם, מפעלי חברת העובדים הוי אמורים למלא שני תפקידים- הירתמות למשימות לאומיות ודאגה לרווחת העובדים. הירתמות למשימות לאומיות משמעותו ביצוע משימות שהרווח אינו המדד היחיד על פיו מתקבלות החלטות כלכליות ונגישות למקורות ממשלתיים. אך הנגישות למקורות הון ממשלתיים שאינם תלויי רווח בלבד פחתה עם השנים ואיתה היכולת לקבל החלטות מסוג זה. במקרה של דאגת רווחת העובד הצליח המשק ההסתדרותי לשמור על רמת שכר ורווחה טובים אך נכשל ליצוק תוכן מיוחד ליחסי העובדים-מעסיקים בתוך המפעלים. כמו כן בנסיבות של משק תלת סקטוריאלי לא כל חברי ההסתדרות הועסקו על ידי ההסתדרות ועל כן לא זכו בכל ההטבות שהעניקה ההסתדרות. נוסף על כך נוצר כפל תפקידים בין ההסתדרות כמעסיק לבין היותה איגוד עובדים. ובסופו של דבר התחרות של מפעלי ההסתדרות בתוך משק קפיטליסטי הקשתה עליה לעמוד ביעדיה החברתיים מבלי לפגוע ברווחיות.
ייחודה של תרבות תנועת העבודה – תנועת העבודה ביקשה לעצב אדם חדש – יצרני, בעל מחויבות לקולקטיב הלאומי, בעל צרכים תרבותיים מפותחים. דבר זה דרש תהליך של סוציאליזציה על ידי תנועות הנוער, עיתונות מפעלי תרבות ועוד. בחברה היישובית התגבשה תרבות משנה של אותו ציבור שחלקים ממנו השתייך למסגרות חברתיות בעלי אידיאולוגיה דומה כגון קיבוץ, מושב, ושכונות עובדים. נעשה שימוש מודע בריטואליים – טקסים וסמלים על מנת לגבש סולידריות ותיחום גבולות הקולקטיב. דוגמה לכך היה סדר הפסח בקיבוצים אשר הכניס בתוך הטקס הלאומי גוון פרטיקולריסטי. הייתה גם הפנמת דפוסי לבוש אשר זוהו עם תנועת העבודה -מכנסי חאקי וחולצה כחולה והתנגדות לדפוסי צריכה בורגניים. מבחינת תרבות הפנאי התמקדו באירועים ציבוריים כגון שירה בציבור ריקודי עם לעומת הדחייה בעיקר בקרב תנועות הנוער של הריקודים הסלוניים והמסיבות הפרטיות. גם בטיפוח הטעם האמנותי היו ספרים אשר זכו לתשומת לב מיוחדת בשל המסר התרבותי שנראה היה שעולה מהם והלם את הקו האידיאולוגי. בארץ צמחה גם ספרות שהיוותה לתנועת העבודה מקור השראה עם סופרים כמו א.ד. גורדון והסופר י.ח. ברנר. גם ש.י. עגנון שלא השתייך לתנועת העבודה קיים קשר עם מנהיגיה הרוחניים. לעומתם יונתן רטוש יריבה הפוליטי קרא לספרות זו בשם הגנאי ספרות ממופלגת.
יחסם של מנהיגי תנועת העבודה לסופרים כלאה גולדברג, ואברהם שלונסקי היה חשדני בשל נטיותיהם ההומניות והאוניברסאליות אך לאחר קום המדינה נעשו שני משוררים אלו לחוג ההשפעה של מפ"ם כאשר אלתרמן הצטרף לחוג ההשפעה של מפא"י. יצירתם של סופרים אלו סימנה את המעבר בין מתקופת היישוב להקמת המדינה. לעומת הקשר עם הסופרים היחס של מנהיגי תנועת העבודה עם אנשי ההגות היה יתר אמביוולנטי גם בשל מה שנתפס כתלישות של חיי הרוח וגם קונפליקטים בעמדות הפוליטיות.
הקמת המדינה סימנה למעשה את קץ התקופה בה הטביעה תנועת העבודה את תרבותה באורח החיים והכלי הרוח ששררו בישוב. מספר גורמים גרמו לכך:
ראשית, תרבות המשנה האליטיסטית שהילכה קסם על יוצאי העליות הראשונות שעבר גם תהליכי סוציאליזציה לא התאימה לאוכלוסיית העלייה ההמונית שהגיע מאירופה ומארצות האסלאם לאחר הקמת המדינה. שנית, השתררות התפיסה הממלכתית פגעה בתשתית הארגונית ובמערכות הסמלים של תרבות המשנה בתנועת העבודה. חלק מהתרבות והסמלים הפכו לסמלים ממלכתיים באופן שהחליש את ייחודה של תנועת העבודה ושמט את התשתית הארגונית ממנו צמחה תרבות זו. כך לא יכלה תרבות זו להתחדש ונהפכה עם השנים למושא לנוסטלגיה והתרפקות ולא לכוח יוצר. שלישית, הרכב האוכלוסייה שהרכיב את תנועת העבודה השתנה כתוצאה למשל מהתברגנות האוכלוסייה האשכנזית הותיקה והיותם של פקידי המדינה והבירוקרטיה חברים בתנועה לעומת עובדי צווארון כחול שנמנו עם יוצאי מדינות האסלאם שחשו מנוכרים למורשת תנועת העבודה. דבר זה יצר פער בין האידיאולוגיה המוצהרת כביכול של התנועה לבין הציבור שתומך בה. רביעית, הפתיחות למערב והגוון האמריקאי שלה העברי את מקור ההשראה התרבותי ממזרח אירופה למערב ולארצות דוברות אנגלית. ניכרה נסיגה מאתוס ה"לפקודה תמיד אנחנו". מסורת אנגלוסקסית השתקפה בין היתר בנטייה להדגשת האוטונומיה של היצירה הספרותית והאמנותית שיוקרתה אינה מתורגמת למעורבות פוליטית.
נושאי הדגל של התנתקות ממורשת דור הפלמ"ח היו משוררים כיהודה עמיחי ונתן זך. התמורה בפרוזה חלה מאוחר יותר והניגוד הבין דורי הורגש פחות. עם זאת עמוס עוז, א.ב. יהושע ויעקב זבתאי מייצגים גל חדש של סופרים שהכינוי דור המדינה עולם אותו. לאחר מלחמת ששת הימים נטשו משוררי דור המדינה וממשיכיהם כמאיר ויזלטיר ודליה רביקוביץ את גישתם הא-פוליטית והתייצבו ברובם במחנה השמאל. מאידך התפצלו משוררי דור בארץ כיזהר סמילנסקי, חים גורי, אהרן מגד וחנוך ברטוב. חלקם המשיכו להיות מזוהים עם תנועת העבודה וחלקם כמשה שמיר פנו ימינה.
קבוצה אליטה אינטלקטואלית אחרת באה מקרב האליטה האקדמית של לידי הארץ או חניכיה. אלה הושפעו מהערכים האקדמאים הבין לאומיים לאחר מלחמת העולם השנייה.דוגמה לכך היא השפעתם של כלכלנים מהאוניברסיטה העברית על עיצוב המדיניות הכלכלית של הממשלה. גם הסוציולוגיה הישראלית הושפעה מהלכי הרוח האקדמאים בארה"ב בשנות החמישים והשישים. מרביתה של אליטה זו התייצב לצד מה שהוגדר המחנה היוני, השפוי ,המתון. עמדות האליטה האקדמאית שיקפה זיווג בעייתי בין אימוץ מתודולוגיות ניטרליות מבחינה ערכית בתחום המחקר והעיוני והיישומי לבין נקיטת עמדות בעלות גוון ליברלי סוציאל דמוקרטי בתחום הציבורי. גישתם הראתה בעיקר ספקנות לגבי היכולת לעצב חברה על פי דגמים אידיאולוגיים ונטייתם היתה להדגיש את המימד המקצועי של החלטות משקיות. כלומר המשקעים האידיאולוגיים הוצגו כמכשולים בדרך למדיניות ריאלית מקצועית. גישה טכנוקרטית זו בלטה יותר בסוגיות פנים מאשר בסוגיות חוץ וביטחון אשר בה לא ניתן היה להימנע מנקיטת עמדה לאחר מלחמת ששת הימים.
הקבוצה היחידה כמעט שעמדה בפני ההשפעות של הלכי הרוח במערב היתה החברה החרדית. שאר החברות כולל יוצאי אירופה ועדות המזרח אימצו ברובם את הדגם האמריקאי של צריכה.
ההתמקדות בהיבט האידיאולוגי של בעיית הסדר החברתי מתמקד בתנועת העבודה גם בשל הזמן הארוך בו שלטה בפוליטיקה הישראלית וגם בגלל שהימין לאחר עלייתו לשלטון היה פחות קיצוני יחסית למפלגות ימין בעולם בניסיונו למתן את מעורבות הממשלה במשק. גורם נוסף לרפיון הימין החברתי (להבדיל מהימין הלאומי) נבע מחולשת מחוז בחירה של אסכולה אידיאולוגית זו. הצבעת חלק ניכר ממעמד הביניים לתנועת העבודה החלישה את מעמדם של הציונים הכללים ויורשיהם הליברליים. תנועת חרות לקחה את הבכורה בימין הפוליטי ולאחר מלחמת ששת הימים נדחקו הצידה המחלוקות החברתיות כלכליות. להבדיל מהציוניים הכלליים ויורשיהם הליברלים חרות היתה קשורה למעמדות שונים בחברה הישראלית. למרות מקורה בחרה בורגנית ליברלית היא לא יכלה להתכחש לבוחריה מעוטי היכולת ועל כן לא התנגדה למערכות הרווחה הממלכתיות. היא אף תבעה את הלאמתם של שירותי הרווחה ההסתדרותיים גם כחלק מההתנגדות ההיסטורית של הרוויזיוניסטים להסתדרות ולרעיון שהאחרונה תשמש בסיס לבניית חברת עובדים ומשק סוציאליסטי. מכיוון שחלק מבוחריה נרשמו להסתדרות לצורך הבטחת שירותי בריאות ורווחה נאלצה תנועת החירות להקים רשימה שתתחרה בבחירות להסתדרות והתמקדה בדרישת הפרדה בין האיגוד המקצועי לבין משק העובדים.
המעבר של הליכוד בהנהגת חירות מאופוזיציה לשלטון להנהגת המדינה התרחש גם כתוצאה משינוי אלקטורלי שהביא לשינוי בהרכב הבוחרים בחירות – ירידת מעמד הביניים ועליית משקלם של עובדי הכפיים. תמורה זו שלוותה גם בעליית משקלם של יוצאי עדות המזרח השפיע על עמדותיה החברתיות של חירות. בניגוד לאידיאולוגיה הקונסטרוקטיבית שלתנועת העבודה שמה תנועת החירות דגש על מדיניות ליברלית מתירנית יותר שעודדה יבוא וצריכה ויצירת תנאים להגברת הביקוש. מדיניות זו התקבלה בברכה על ידי השכבות החלשות שראו בעלית רמת החיים פיצוי על נחיתות סטטוס. משמעות המדיניות הפופוליסטית היתה משכון העתי לצרכי סיפוק מיידים בהווה שביטויו המובהקים היו צמצום בייצוא וגידול ביבוא ובחובות החוץ של ישראל. תוצאות המדיניות גם שיקפו את הנתק בין הממד האידיאולוגי הלאומי לבין המדיניות החברתית, זאת משום שמדיניות כלכלית זו הגבירה את התלות הכלכלית בארה"ב דבר שהקטין את יכולת התמרון המדיני של ישראל. ניתוק זה מעוגן במסורת הרוויזיוניסטית שנעדר את האלמנט הפרקטי של תנועת העבודה. ניתן לנסח החנה זו במונחים של אקספרסיביות מול אינסטרומנטליות. הליכוד הצליח לחזק את אחיזתו בקרב עדות המזרח על ידי זקיפת קומתם ולא על ידי סגירת הפערים הכלכליים. הליכוד נמנע מדרישות לריסון כלכלי ושינוי תרבותם של קבוצות שחיו בצל התרבות הדומיננטית. דרישה כזאת נתפסה כהתנשאות של תנועת העבודה על קבוצות הפריפריה. כך גבר בליכוד היסוד הפופוליסטי על המסורת השמרנית של הליברלים וותיקי החירות.
קולטקטיביזם מול אינדיבידואליזם
הלאומיות היהודית כסוגיה אידיאולוגית
הסדר החברתי כסוגיה אידיאולוגית
