מצוקות באוטופיה / דן הורוביץ משה ליסק
פרק רביעי – אידיאולוגיה ותרבות פוליטית
אוריינטציות אידיאולוגיות: קולקטיביזם לעומם אינדיבידואליזם
בהעדר מסגרת שלטונית שמסוגלת לאכוף גיוס של כוח אדם וממון בשנים של לפני הקמת המדינה, הגיוס של כוח אדם וממון הותנה בקיומה של אוריינטציה אידיאולוגית קולקטיביסטית. לא מחויבות לעריכם מופשטים אלא לקולקטיב מוגדר. ברמה הפונדמנטליסטית- העם או המעמד או שניהם. ברמה האופרטיבית- המפלגה או התנועה. רעיון זה היה נטוע הן בימין הרדיקלי והן בתנועת השמאל. משנות השלושים הוכרו יחידות משנה שתפקידן יהיה לתווך בין הפרט לבין הקולקטיב. הביטוי הברור ביותר היו הקיבוצים והקבוצות. בשמאל נתפסה המחויבות הקולקטיבית כמקיפה את כל תחומי החיים בעוד שבימין התרכזה המחויבות רק בהשגתן של מטרות פוליטיות לאומיות. בתחום החברה והכלכלה שמרו רוב תנועות המחנה האזרחי-שמרני על גישה אינדיבידואלית שמדגישה את האינטרסים הפרסונאליים כלכליים כבסיס להתאגדות פוליטית.
עוד לפני הקמת המדינה חל בתנועת העבודה, מפא"י בעיקר, שינוי ביחס שבין הזיקה לקולקטיב המעמדי לבין הזיקה לקולקטיב הלאומי. כפי שניסח זאת בן גוריון: "ממעמד לעם". מרכזי הגיוס התנועתיים הומרו במרכזי גיוס לאומיים. במקום מחייבות וולונטרית של היחיד לקולקטיב המעמדי, ניתן לאכוף את המחויבות של הפרט לטובת המטרות הלאומיות, למשל חוק שירות ביטחון (שירות ביטחון ארוך יחסית), שיעורי מיסוי גבוהים יחסית לעולם וכד'. עדיין נשארו עקבות לגישה הוולונטרית כמו למשל אי החלת חוק שירות הביטחון על קבוצות שלא שותפות לקונצנזוס הציוני כמו הערבים והחרדים. בנוסף השאירה המערכת דרכי גיוס וולונטריים ליחידות מיוחדות ששימרו את אידיאל ההתנדבות.
הסכמיות ומחלוקת: עמימות וסתירות
השוני בין ההקשר החברתי פוליטי תרבותי לבין הסביבה הפיזית חברתית פוליטית של הציונות טמון בשוני בין מקום הורתה של הציונות למקום מימושה. בראשית היה החזון:
העיקר של החזון היה רעיון שיבת ציון -הגירה של יהודים לארץ ישראל ובניית חברה יהודית אוטונומית. מאחר שהיה מדובר בחברה חדשה השתזרו פנימה גם רעיונות של צדק חברתי המושתת על ערכים אוניברסאליים. ברוח התקופה התקבל על הזרמים גם רעיון הדמוקרטיה. בחזון הציוני גלומה הייתה האמונה שהחברה היהודית שתקום הארץ ישראל תממש את העקרונות הדמוקרטיים של השתתפות חבריה בהתוויית דרכה, חרות האזרח ומדינה חוק. לאמיתות של דבר התשתית האידיאולוגית הייתה בעייתית משלושה היבטים:
- המושגים שייצגו את הרכיביים התוכניים היו עמומים. לזרמים השונים היו הגדרות אחרות ליהדות, דמוקרטיה וצדק חברתי. האם הגדרת הלאומיות היהודית היא חילונית או דתית מסורתית? מהו היחס בין היהדות בארץ ליהדות בגולה והאם מחייבת הקמת המדינה את שלילת הגולה? האם צדק חברתי או במתכונת ליברלית או סוציאליסטית? האם מדובר בדמוקרטיה מהותית מבחינת זכויות אזרח וכד' או רק בהיבט פורמאלי מוסדי של דמוקרטיה?
- סתירה במרכיביה הפנימיים של הציונות:
- סתירה בולטת ביתר היה בין הערכים היהודים הפרטיקולריסטיים שהשתקפו במדינת לאום לבין ערכים הומניים אוניברסליסטיים. סתירה זו באה לידי ביטוי מרגע שהתברר שיש בארץ תושבים אחרים. מדובר בבנין חדשה בארץ נושבת. שאלת ההתבדלות היהודית אל מול מימוש הקמת המדינה ככל המדינות. סתירה זו נוגעת לשאלת שוויון כל האזרחים בפני החוק. האם יהיו אזרחיה הלא יהודים של המדינה היהודית.
- סתירה פנימית נוספת היא הסתירה בין השאיפה הציונית לבנות מדינה שתהיה אור לגויים לבין בניית מדינה ככל העמים. האם יש לשאוף לעלייה סלקטיבית והדרגתית או גאולת העם היהודי מחייבת עלייה המונית?
- סתירה בין מחויבות אידיאולוגית לבין ערכי הדמוקרטיה. עד כמה יש לוותר על התכנים האידיאולוגים למען המסגרת הדמוקרטית
- המטרות היו משותפות אך לא הדרכים. כזאת היתה המחלוקת בין הציונות המדינית לציונות המעשית ולציונות הסינתטית. מחלוקת נוספת בין המבקשים להשתית את היישוב על יבוא הון ציבורי ובין המטיפים לביסוס ההון הפרטי. מחלוקת עיקרית שליוותה את כל ההגשמה הציונות היתה את היחס לתושבי הארץ הערבים, מתינות והבנה או קיצוניות והדגשת ממד העוצמה.
הסתירות והעדר ההסכמה בין מטרות ואמצעים הביא לידי הגדרות שונות של הקונצנזוס הלאומי. לפני קום המדינה היתה הבחנה בין הציוניים ללא ציוניים ובין מי שקיבלו את מרות היישוב המאורגן ובין מי שלא. לאחר הקמת המדינה נוספה להגדרת הקונצנזוס הממד הממלכתי ישראלי. בעיית אידיאולוגיות ששוללות את הלגיטימית של המדינה התעוררה רק בהקשר המשפטי של רשימות שניסו לרוץ לכנסת. לפיכך לא התקבלה החלטה משפטית כלשהי בעניין נטורי קרטא שלא ניסו להיכנס לכנסת. קבוצות לא ציוניות שמכירות במדינה כמו הקבוצות הקומוניסטיות הורשו להיכנס לכנסת אבל נחשבו לא לגיטימיות לצורכי קואליציה. בבחירות 88' הוצאו מחוץ לחוק רשימות בעלות מצע גזעני על מנת להוציא את תנועת כך שנכנסה לכנסת ב- 84', מחוץ לחוק. ההזדקקות למונח "מדינת ישראל כמדינה העם היהודי" משקפת את עמימות הקולקטיב, האם המדינה היא ישות אזרחית או מדינה יהודית שכפופה להגשמת הרעיון הציוני. העמימות מתבטאת בהבחנה בין הגבול הקונצנזוס המשמש מבחן לכשרותן של אידיאולוגיות שונות להשתתף בקואליציות ממשלתיות ובין גבול לגיטימיות הקובע את זכות ההתארגנות הפוליטית וההשתתפות בבחירות.
הלאומיות היהודית כסוגיה אידיאולוגית
הסדר החברתי כסוגיה אידיאולוגית
הסדר חברתי : אידיאולוגיה ומעשה
