מצוקות באוטופיה / דן הורוביץ משה ליסק
פרק רביעי – אידיאולוגיה ותרבות פוליטית
הלאומיות היהודית כסוגיה אידיאולוגית
הציונות ענתה על שתי שאלות שנשאלו באותה תקופה, (1) האם היהודים הם עם ו(2) האם הציונות היא הפיתרון לשאלה היהודית. התשובה היתה ברורה -היהודים הם עם וזכותו לממש את לאומיותו בארץ ישראל. הקמת המדינה חשפה שתי בעיות שקשורות זו בזו:
- האם הלאומיות היהודית אינה יותר מאשר ניסיון להעניק ליהודים מעמד שווה ככל העמים כחלק מתהליך של הגדרה עצמית שהגיע לשיאו בתקופת הדקולוניזציה או שמא ייחודו של העם וזכותו על ארץ ישראל הם מקדמת דנא ואינם מותנים האי פגיעה העם אחר?
- הסוגיה השנייה היתה תולדה של המפגש עם האוכלוסייה הערבית של ארץ ישראל.
הסוגיה הראשונה שיקפה את המחלוקת הכללית בתפיסת הלאומיות -מחד ההכרה הזכות ההגדרה העצמית של כל העמים שהייתה גישתם של הזרמים הליברלים סוציאל דמוקרטים ומאידך תפיסה שמדגישה את הממד של אגואיזם לאומי אתנוצנטרי שהייתה תפיסתם של הזרמים הימנים הרדיקלים. תפיסות אלו ישפיעו על סוגיית העימות עם האוכלוסייה הערבית. בחירה בין פשרה לבין פתרונות מקסימליסטים של ארץ ישראל השלמה. לגישה האתנוצנטרית היו שני פנים, דתי וחילוני ששניהם ניזונו מתפיסת "אתה בחרתנו" ו"עם לבדד ישכון":
- פן דתי – כל עוד היו היהודים ללא מדינה הדבר התבטא בגישה דפנסיבית של הסתגרות בגטו. נקודת המוצא של הטיפול ההלכתי היו יחסי המיעוט רוב של היהודים בגולה. הקמת המדינה וניצחונות צה"ל הבליטו את הגישה האופנסיבית. רבנים והוגי דעות מהזרם הימני הרדיקלי נתנו גושפנקא לאתנוצנטריות מיליטנטית. אויבי ישראל הוגדרו כעמלק שיש למחות את זכרו. באותו הלך רוח נעשה העיסוק במעמדם של נוכרים תחת שלטון יהודי לצורך מציאת סימוכין בהלכה לשלילת זכויות אזרחיו תמלא יהודים.
- פן חילוני – ניזון מהטראומה של הניסיון ההיסטורי האירופאי. אל מונחים של "העולם כולו נגדנו" נושפו מרכיבים של שנאת זרים עממית כלפי הערבים בעיקר.
בממד האופרטיבי התגלו סימנים למדיניות של ריאל פוליטיק. היו שקיבלו את מדיניות "קיר הברזל" -עד שלא יעמוד לציונות כוחה הפוליטי כלכלי צבאי לא תהיה נכונות לפשרה בצד השני.
הקמת המדינה הסיטה את המחלוקת על התפיסה הלאומית לשאלת כפל הזהות הישראלית -זהות אזרחית מול זהות אתנית-לאומית. האם תיתכן פטריוטית ישראלית שאינה ציונית ואינה אתנו לאומית. כפל זהות זה היה מקובל על רוב התנועות למעט קבוצות שוליים כמו הכנענים או להבדיל תנועת כך שחתרו לבטל חלק מהכפילות. ניצחון מלחמת 67' שוב החזיר לויכוח מחלוקות שדהו במעט לאחר 48'. בויכוח הטריטוריאלי הסתמנו כמה מוקדי מחלוקת בעלות משמעת פונדמנטלית:
- האם מטרת הציונות היא לבנת מדינת לאום או שמא להחזיר את ארץ ישראל לעם ישראל
- זכויות היסטוריות של עמים – האם קיימת זכות אובייקטיבית של עם למדינה או שמא רק תביעות סובייקטיבית? בין שני הצדדים האלו צצה עמדה שמפשרת וטוענת לקימום של זכויות היסטוריות לצד הצורך להתחשב בריאל פוליטיק ובזולת. עמדה שמשלבת טיעונים פונדמנטליסטים עם עקרונות אופרטיביים פרגמאטיים.
- האם הלגיטימציה של הלאומית היהודית היא דתית (אתחלתא דגאולה) או שמא חילונית שאינה נזקקת להצדקה טרנסצנדנטית. מחלוקת שמתקשרת עם המחלוקת השנייה.
שאלת גבולות ההגשמה של הציונות הראתה את מגוון העמדות הפונדמנטליות בשאלה הלאומית. לגיוון עמדות זה היו גם היבטים אחרים. למשל:
האם מדובר בסכסוך בין קהילות או בין מדינות?
מיהו המייצג המוסמך של ערביי השטחים המוחזקים על ידי ישראל?
לפני מלחמת יום כיפור התפיסה הבין מדינתית הנחתה את ממשלות ישראל. לאחר עליית בגין לשלטון השתנתה העמדה. מאיום הצבאות הערבים הסדירים הוסט האיום לאיום הטרור. הטרור גם היווה את העילה לפרוץ מלחמת לבנון ב- 82'. מטרת המלחמה היתה גם לחסל את ההנהגה הפלשתינית באופן שישפיע על השטחים. הפלסטיניזציה של הסכסוך בראי ישראל חל במקביל עם הפלסטיניזציה של הסכסוך בראי מדינות ערב כפי שבא הדבר לידי ביטוי בועידת רבאט ב 74.
הקשר אחר של תפיסת הלאומיות היהודית -היחס בין יהודי התפוצות ליהודי הארץ. התעוררה בעיה של לויאליות כפולה של יהודי התפוצות כלפי המדינה שלהם וכלפי מדינת ישראל. בעיה נוספת היא ניגוד האינטרסים שעלה לפעמים בין מרכזיים ציוניים בתפוצות לבין ההנהגה בארץ. של הפיכת המרכז הלאומי גם מרכז הרוחני של העם היהודי. שאלה נוספת התעוררה בנוגע למעמד התפוצה היהודית לעומת מדינת ישראל. האם יש משמעות למושג ציוני לאנשים אשר בחרו לא לעלות למדינה היהודית. בן גוריון טען שהקמת המדינה יתרה את התנועה הציונית בתפוצה. גלום בכך רעיון שרק מי שעלה לארץ יש לו זכות למעורבות בבנין החברה בישראל. וגם שאין לעשות הבדלה בין יהודי שמצהיר על עצמו כציוני לבין מי שלא. גישה שקימת גם במדינות אחרות. תפיסתו של בן גוריון לא התקבלה כביכול רשמית אך עם הזמן התקרבו היחסים בין מדינת ישראל ליהודי התפוצות ליחסים מסוג זה. האהדה לישראל בין יהודים בתפוצות היתה למרכיב זהות חשוב גם מבלי שהדבר יחייב זיקה אידיאולוגית לציונות.
אך היחסים בין ישראל ליהודי התפוצות חרגו מהמקובל במדינות אחרות גם בשל האיום הקיומי של מדינת ישראל וגם בשל האיום על יהודי התפוצות, איום של התבוללות ושל אנטישמיות. היחסים החריגים התבטאו במעורבות גדולה של יהודי התפוצות במדינת ישראל. כך מתרחש בישראל ריכוז טריטוריאלי של העם היהודי בעקבות תהליכים טבעיים של ריבוי טבעי מחד והתבוללות מאידך. אך תהליך זה לא הביא לגיבוש מרכז רוחני ראשי בישראל. נוצר שיווי משקל בין המרכז הרוחני בישראל ובין המרכז בארה"ב בשל חוזקה של הקהילה היהודית בארה"ב. המחלוקות בשאלה הלאומית ניזונו גם מהניסיון ההיסטורי. השואה למשל שימשה כהסבר לשתי הגישות העיקריות. . מחד חסידי התפיסה האתנו-לאומית טענו שישראל לא יכולה לסמוך על אף אחד חוץ מעל עצמה. מנגד חסידי התפיסה ההומניסטית יותר טענו שהשואה מלמד על הסכנות בהדגשת היסוד הלאומי כוחני פרטיקולרי של עמים ודהמוניזציה של עמים אחרים
קולטקטיביזם מול אינדיבידואליזם
הסדר החברתי כסוגיה אידיאולוגית
הסדר חברתי : אידיאולוגיה ומעשה
