התזה המרכזית של לוינס: אתיקה כפילוסופיה ראשונית.
- עד היום יש כמה עמדות שליטות של פילוסופיה ראשונית: אונטולוגיה, אפיסטמולוגיה, לשון (צמח עם הפילוסופיה האנליטית).
- לדעת לוינס צריך לעשות אתיקה בלי להניח שום תחום מכיוון ש:
– לכאורה כשאנחנו חושבים על אתיקה אנחנו כוללים הנחות יסוד אונטולוגיות, מטאפיסיות וכד'.
א. אונטולוגיה: נשמע הגיוני שנגיד שכדי לדעת מה היחס בין בני אדם, אנחנו צריכים להבין מזה בני אדם.
ב. אפיסטמולוגיה: נשמע הגיוני שנבין איך אנחנו מבינים לפני שנדבר על היחסים בין אנשים (אצל קאנט, אנחנו צריכים להבין מזו הבנה כדי להבין את הצו הקטגורי).
- לפי לוינס יש משהו באתיקה שהוא מידי – אני לא צריך להגדיר מהו אדם ואיך הוא חושב כדי להיות מוסרי: כשאני שומע קריאה לעזרה (כרגע נדון רק במובן האתי הזה), ההיענות לדבר לא צריכה להיות מתווכת על ידי שום דבר אחר (לא מי קורא, לא למה וכד'). אם אני יתחיל לחשוב מי ומה, אז יש כאן משהו לא אתי. => כשאני חושב על אתיקה אני צריך לחשוב שההיענות שלי היא לא מותנית.
– לדעתו של לוינס אתיקה שאינה ראשונית, אינה אתיקה: יש משהו לא אתי בזה שאני לא נענה באופן מיידי. זה מהותי לאתיקה שהיא תהיה לא מתווכת ע"י המחשבה (במובן זה, זה לא קנטיאני – לחשוב ולהכניס לאלגוריתם). יש כאן יחס של מחוייבות: במובן זה, זה דומה לקאנט.
– יש ביקורות רבות: כשמישהו קורא לי, אני צריך להבין את השפה וכד'.
– השאלה על בעלי החיים ועל אלוהים: למה שזה לא יחול עליהם. מהבחינה הזו זה יכול להיות חיה או אל שפונה לאדם באופן ישיר.
– האתיקה של לוינס עוקפת את הביקורות של פוקו וכד': יש כאן עקיפה של מושג האדם והתפיסה של האדם => ובכך נחלצת בביקורות על מושג האדם וכד'.
דברים שהטרידו את לוינס בשאלת היישום:
- אנשים שהם נאצים אבל קאנטיאנים.
טיעון שני בתזה – רעיון אידאת האינסוף של דקארט
- "פילוסופיית ואידיאת האינסוף" (מאמר של לוינס): פילוסופיה המשמרת את מושא החקירה שלה. היא מנסה לתפוס את מושא החקירה שלה במלואו (להבין באופן מלא) => צמצום הפערים בין החוקר לנחקר, בין שואל השאלה למושא המחקר.
- לאורך ההיסטוריה של הפילוסופיה יש ניסיון להעמיד על הזהה. ישנם כמה (ושניים מרכזיים) מקרים ששם זה לא נעשה:
א. אפלטון (הטוב במעבר להוויה)
ב. דקארט והרעיון של אידיאת האינסוף.
- הוסרל ב"הגיונות קרטזיאנים" – מאמץ את נקודת המוצא של דקארט => מתחילים מנק' המוצא וקוראים רק את שני ההגיונות הראשונים (הוסרל דוחה את הטיעונים השלישי והלאה, זה להכניס דברים מטאפיסים לחקירה אפיסטמולוגית).
- לוינס ודקארט: לקרוא את הגיון השלישי והלאה => לקחת בתור נקודת מוצא את אידיאת האינסוף => יש פער.
- בקריאה רגילה, מבחינות מסוימות ההגיון השלישי (האינסוף) הוא תנאי להגיון הראשון (הטלת הספק היא תנאי לסופיות שלנו – להסביר לעצמי…) => אולי לא באופן מלא: אחרת היינו מתחילים מההגיון השלישי. התנאים שמאפשרים את ההוכחה לקיום האל טמונים בהגיון הראשון (הקוגיטו) => בפועל יש יחסים מורכבים.
- · הראשוניות של ההגיון השלישי:
א. נבין את זה באופן מטאפיסי: מה שמתנה את אידאת האינסוף זה היש האינסופי (קריאה רגילה בדקארט).
ב. הדרך של לוינס לקרוא את הראשוניות של ההגיון השלישי: אידאת האינסוף => אתיקה/ הפנים של האחר.
- · אידאת האינסוף => אתיקה/הפנים (מלשון: פנייה) של האחר: (ניתן את טענת סארטר כדי להבין טוב יותר: עצם זה שלאדם יש חירות, יש בו משהו שהוא לא מוגדר באופן מלא, כי הוא יכול לחרוג מכל המשגה סופית שתעשה לגביו). יש משהו בפנים של האחר שהוא אינסופי. בפנייה יש רכיב אינסופי: הוא לא ניתן למיצוי. אי מיצוי של הפנים כאשר היא מופיע=אידיאת האינסוף. מכאן שאידאת האינסוף מתנה בהכרה שלנו.
- · האי מיצוי (לא ניתן למצות את האחר) – "לא תרצח" => הפנייה של האחר זה לא תרצח, והלא תרצח זה האינסופיות שלו. האינסופיות הזו היא אינסופיות בפועל. לפי לוינס לא ניתן למצות את האחר בגלל ה"לא תרצח" לא בגלל שזה בלתי אפשרי (ניתן לספר על מישהו את כל סיפור חייו). => הגבול הוא אתי, ולא אפיסטמולוגי. אידיאת האינסוף היא לא מתפקדת כ"בגלל שאני סופי, יש דברים שאני לא יכול להבין" אלא כ"גבול אתי של לא תרצח".
- מכאן שהאתיקה היא תנאי לכל אפיסטמולוגיה. האין סופיות מובנת מתוך ה"לא תרצח" הראשוני. היחס בין בני האדם נקבע על פי ה"לא תרצח" => משהו מאוד ראשוני ביחס בין בני אדם הוא אתי.
- ההבדל מסארטר: שלילת המיצוי (של האחר) אצל לוינס היא דרך ה"לא-תרצח" ולא כמאפיין מטאפיסי.
- זה לא שהצו האתי קובע את אפשרויות ההכרה שלך, אבל הצו האתי הוא בסיסי.
- מושג הראשוניות (של האתיקה) => לא קדימות על האונטולוגיה והאפיסמולוגיה, אלא אילוץ ראשוני-בסיסי.
- במובן הזה: לדעתו של לוינס מי שאינו רואה באתיקה דבר ראשוני, הוא שולל את האתיקה מתוך עצמה. הוא מתעלם מה"לא-תרצח" (זה לא הופך אותו לרוצח).
- ההגדרה של האתי: שימה בסימן שאלה של הספונטניות שלי על ידי האחר. האתיקה היא פניה אלי שמגדירה אותי ביחס לאחר (בשונה מצורות של הכרה). האחר הוא ראשוני לא מכח הכרה/הפרדה אפיסטמולוגית, אלא מכח אתי. הבין סובייקטיביות היא קודם כל אתית => המפגש הראשוני עם האחר, הוא מפגש המגביל את הספונטניות שלי.
חריגה מאונטולוגיה והביקורת של לוינס על היידגר:
- · כל אונטולוגיה תשאף אל הזהה: מפגש של יש עם יש אחר (אם הוא אונטולוגי) תמיד מובן כשני ישים כחלק ממשהו אונטולוגי גדול יותר (כי חייב להיות משהו משותף בינהם). יש יחס של הוויה בין שני ישים.
- היחס האתי: הוא משמר את הגבול בין שני הישים => משמר את האחר באחרותו. יחס חיצוני לגמרי (ולא פנימי).
מסקנות
- לפי לוינס המושג הראשוני של אפשרות הוא אפשרות אתית. בכל שאלה של הכרה ובכל שאלה אונטולוגית האילוץ האתי צריך להיות שם.
- מושג האפשרות האתית הוא אילוץ על מושג האפשרות האונטולוגית והאפיסטמולוגית.
- אחראיות: לפי לוינס המקום של האדם הוא המקום של אחראיות (אנחנו תמיד במצב של אחראיות במובן אתי). אצל היידגר המקום של האדם הוא בהוויה.
- אילוץ ולא קדימות: יש כאן אילוץ ראשוני על כל המדעים האחרים (אבל אין כאן קדימות במובן הקלאסי, אין כאן ראשית): אנלוגיה דומה היא השפה כפילוסופיה ראשונית אצל הפילוסופיה האנליטית (השפה היא רובד ראשוני שמותנה גם ע"י המחשבה שלנו וכד' אבל היא ראשונית בכך שהמחשבה שלנו מותנית על ידי השפה).
האתיקה של לוינס:
- קריאה לעזרה: סיטואציה בין אישית.
- אתיקה לא סימטרית: כל סיטואציה היא לא סימטרית. לא כמו שאנחנו רגילים לחשוב: אנחנו משתמשים ביחס סימטרי.
- מאוד בקונקרטי: לא עוסק במקרים היפוטטיים ורבדים מופשטים של עולמות אפשריים, אלא ביום-יום.
- צדק – הרובד השלישי.
ההבדל מה-דסיין של היידגר:
- הדסיין הוא סופי: יש אפשרות כלשהי שהדסיין לא יוכל לממש אף פעם => הוא הולך למות. היידגר מנסה לחשוב על מושג הסופיות באופן ראשוני (בלי לחשוב על מושג האינסופיות כקודם לו, בד"כ כשאנחנו חושבים על מוות אנחנו חושבים עליו ביחס לאחרי המוות). הסופיות של ה"דסיין" היא לא טוטלית. היא לא כוליות.
- אידיאת האינסוף – תמיד מביטה אל המעבר. ה"דסיין" בעיני לוינס חייב להיות כוליות (טוטאלי).
- הסופיות של האדם קוראת כתוצאה מגישה עם האחר.
- יש כאן שילוב של אתיקה (צו בלתי-מותנה) לבין מטא-אתיקה (האתיקה כפילוסופיה ראשונית).
- כאן חידדנו את העמדה האתית. יש בלוינס יסוד מטאפיסי משמעותי שפחות הוצג כאן, כי הוא נופל לביקורות קלאסיות.
שאלת האל אצל לוינס (פן-דתי-יהודי במהלך):
- · לוינס התנגד לתיאולוגיה.
- התנגד לתיאודיצאה (הצדקת האל): חווית השואה באירופה היא מכוננת. אחד הסוגיות הבולטות בתקופה עסקה בהצדקת האל לאור השואה.
– תשובת לוינס: אי אפשר להצדיק את האל. למה?
– אי אפשר להחיל שום קטגוריה אנושית על האל. אפילו לא שהאל קיים, לא ניתן לחשוב על הקטגוריה של הוויה על האל).
– איך אנחנו צריכים להיות דתיים אחרי השואה? דרך רובד שהוא קונקרטי לחלוטין.
– חסר משפט חשוב.
– תשובת לייבוביץ – אי אפשר לשאול את השאלה הזו כי אנחנו לא מבינים -> מוריד את המוטיבציה ליהדות.
– תשובת לוינס: לא מורידה בכך את המוטיבציה שלו.
סיכום לוינס:
- · שייך יותר לזרם האקזיסטנציאליזם הדתי.
- · דרידה "אלימות ומטאפיזיקה": ביקורת העמדה של לוינס.
– העמדה של לוינס נשארת בתוך המסורת הפילוסופית תחת העמדה ההגליאנית.
– במחשבה כמו אל הוסרל יש יותר פתיחות כלפי האחר ובסיס לאתיקה מאשר אצל לוינס.
– מסקנת הביקורת: כדי לבקר היבטים מתוך הפילוסופיה צריך לבקר אותה מתוך הפילוסופיה ולא מתוך האתיקה. הפתיחות צומחת מתוך המסורת הפילוסופית ולא ביציאה כנגדה => יציאה כנגדה משמרת את ההיבטים במסורת הפילוסופית ופחות משמעותית מהריעון של הוסרל לדוג'.
– הביקורת גרמה ללוינס לצאת מה"מיין סטרים של הפילוסופיה" (עלו בינתיים זרמים פוסט מודרניסטים).
- המפנה בשנות ה-80 שהחזיר את לוינס למפה:
– בצרפת יש מאבק על הקשר של היידגר לנאציזם ופול דה-מאן עם קשר לנאציזם.
– דרידה בעמדת התגוננות בשנים האלו.
– העולם עבר שינוי והשאלות הפוליטיות-חברתיות-אתיות הופכות להיות יותר מרכזיות בחיים (יותר מפעם).
– אצל דרידה בתחילת שנות ה-90 חל מפנה ועיסוק בשאלות יותר פוליטיות-אתיות, כולל ביקורת חריפה על הפוסטמודרניזם.
– דרידה ורבים נוספים מפתחים רעיונות פילוסופיים שמתחילים באתיקה (כוון של לוינס). משנות ה-90 והלאה יש התעניינות מחודשת בלוינס.
- אפשר לקרוא את לוינס כמתקפה על הפוסטמודרניות.
