המעבר בין ההגיון השני והשלישי:
יש לזכור שדקארט אינו רק הפילוסוף של האני החושב (אגו קוגיטו). בזכרון הפילוסופי שלנו נוטים לזכור רק את גילוי הקוגיטו, כאשר דקארט הוא לא פחות ההוגה של אידאת האינסוף מאשר ההוגה של גילוי הקוגיטו. הדקארט של ההגיון השני הוא חלקי מאד. בהיגיון השני גילינו את הקוגיטו, הנקודה הארכימדית הוודאית, אבל יחד עם גילוי זה איבד דקארט את העולם. החידוש הגדול בהיגיון השני הוא שבעצם דקארט מייצר הגדרה חדשה של ההוויה – הוא מגלה רובד אונטולוגי חדש. בהוויה שלנו של העולם אנחנו נוהגים ליחס קיום וממשות לאובייקטים פיזיקליים. בעקבות הטלת הספק של דקארט ראינו שאנחנו לא רק לא יכולים לסמוך על החושים שלנו אלא גם לא על אותם אובייקטים פיזיקליים. משגילה דקארט נקודה שבה לא ניתן להטיל ספק הוא הגיע למעשה להגדרה חדשה של מה שהינו. מה שהינו הוא מה שהאני חושב אותו. מה שקיים – אני יכול לומר שהוא קיים עבורי, אבל אני לא יכול לומר שהוא יותר מזה, באופן אובייקטיבי. אותו דבר קיים באופן סובייקטיבי, אבל עדין אי אפשר לומר שהוא קיים באופן אובייקטיבי. האני מעניק קיום לדברים, והדברים קיימים רק ביחס לאני שמעניק להם קיום.בסוך ההגיון השני אנחנו נמצאים בעולם סוליפסיסטי לחלוטין – עולם שיש בו רק אני. כל השאר הם דברים ודימויים של האני – הקיימים רק מעצם כך שאני מבחין בהם. ההגיון השלישי מתמודד עם הקושי הזה ועוסק בשאלה – האם זה כל מה שאנחנו יכולים לדעת? יש לנו לפחות ידיעה וודאית אחת, השאלה היא האם אנחנו יכולים ממנה לצאת לעבר קביעות ושיפוטים שיחולו לא רק על הרמה האונטולוגית היסודית שאני זה שמגדיר אותה? האם יש מימדים נוספים בעולם ובהוויה? היום נראה כיצד ההוכחה לקיום האל של דקארט פותרת את שאלת הסולפסיזם.
הגיון 3:
שאלת הסוליפסיזם, שאלת הבדידות.
עמוד 68:העובדה שהשמים הם גוף שנוכח ברוחי הוא דבר שברור ומובחן, במידה ואני הוא זה שמבחין בו והוא מוגדר כהווה רק ביחס לאני שמבחין בו….. אולם טיבה של השגיאה העיקרית והשכיחה ביום שעלול אני להתקל בה כאן הוא שאשפוט שהאידאות הנמצאות בי עצמי נמצאות ושייכות לדברים להשלים מהטקסט.
תפיסתו של דקארט היא שבני אדם מייחסים לאידאות שלהם מקור שהוא חיצוני לבם. במובןשהשמים הם אידאה שאני תופס בידי עצמי – יש תפיסה מובחנת – כי לעולם אני לא טועה במה שאני טועה. השגיאה היא – לחשוב שאותו דבר שאני תופס יש לו מקור חיצוני שהוא לא אני. כשדקארט רוצה לבנות מחדש את המטאפיזיקה הוא חייב להדרש שוב לשאלה הזו – מה לגבי אותה שגיאה שנוהגים לעשות? עכשיו הוא רוצה להתעסק בשאלה הזו מנקודת המבט הוודאית של האני.
עמוד 70:הגדרה של אידאה: 'אידאה זה דמות של דבר. תפיסה של משהו, כמו למשל בשעה שאני מדמה לי אדם או חזיון שווא או את השמים או מלאך או אף אל. כל אלה. מלבד אלו יש גם רצונות ושיפוטים'.
כל מה שהאדם יכול להעלות בדעתו כתמונה זה אידאה, כל מה שנתפס זה אידאה. המחשבה מורכבת גם מאידאות וגם מרצונות/רגשות ומשיפוטים.
אזכור שאלת קיום האל בתחילת ההיגיון:בפתח ההגיון השלילי מציב דקארט שאלה זו. דקארט שותל בתחילת ההיגיון רמז אשר יקשור את השאלה הזו לשאלת האל. עמוד69 למטה: 'ואכן, היות שאין לי כל סיבה להאמין כי ישנו אל רמאי כלשהו ומשום שעד כה אפילו לא בחנתי את הראיות לקיומו של אל…. יהיה עלי לשקול בהזדמנות את שאלת קיומו של האל, ואם אמצא יהיה עלי לבחון את שאלת היותו רמאי… אי פעם בטוח שמשהו'. דקארט אומר בחלק זה – אני חוזר למהלך הספקני ומתבונן בו מחדש – אמנם העלתי את הטענה בדבר אל רמאי. אבל, לא הוכחתי אותו, עוד לא ברור שישנו כזה אל, וגם אם ישנו כזה אל אז תליתי את הרמאות של האל במין טעם דחוק מטאפיזי. אבל עדין, כדי שאוכל להגיע לוודאות כלשהי, אני אצטרף לבחון האם קיים אלוהים, ואם הוא קיים האם הוא רמאי. הוא מתחיל בשלב זה לגלגל את שאלת הספק אחורנית. הוא מבין שהוא צריך לבחון מה בדבר קיומו של האל, ואם יוכיח שישנו אל הוא יצטרך להדרש לשאלת טיבו של האל, כיוון שהוא תלה את הספק שלו (בחלקו האחרון) בהיות האל רע. על סמך הוכחת קיום האל יפתור דקארט את השאלה בדבר מקורם החיצוני של הדברים.
דקארט מתחיל במלאכת הפירוק. אם אני והאידאות של האני הם כל מה שיש –כיצד אני יכול לצאת מעצמי ומהעולם הפנימי וההגדרה הסוליפסיטית הזו של ההויה? כיצד מתוך אלה אפשר להגיע למציאות החיצונית?
