היידגר – הדזיין (DASEIN)
- · היש ששואל את שאלת ההוויה.
- · אני קיים כיש ששואל שאלות.
- הקבלה ל"האדם שואף אל הדעת" של אריסטו: משהו באדם חורג מהמקום שלו ומכיל שאיפה/מצוקה.
- פירוש מילולי: קיום, היות שם/כאן.
- בעיית מעגליות: קודם כל צריך להבין את הדזיין – יש כאן הנחה שהשואל קיים. כלומר, אנחנו מניחים את המושא שאנחנו רוצים לחקור – ההוייה.
- המעגל ההרמנויטי (פרשני): היידגר טוען ששאלת ההוויה מחייבת מעגליות. כמו לקרוא טקסט שוב ושוב. שאלת ההוויה היא בהכרח מעגלית.
- הדזיין – תורת אדם אקסיסטנציאליסטית: הספר כולו עוסק בשואל ולא בהוויה עצמה.
- החלק הראשון של "הוויה וזמן": אנליזה העוסקת במאפייני הדזיין.
- החלק השני: הזמניות של הדזיין (מהו מושג הזמן של הדזיין)
לדזיין יש זמן מיוחד משלו. הזמן הזה, הוא שמאפשר לו בסופו של דבר להבין את שאלת ההוויה. אותו לל ק שלא התפרסם הוא שמקשר בין הזמן להוויה.
מאפייני הדזיין
- · שליות (מלשון שלי): שאלת ההבנה היא מעניינו של הדזיין. לפי היידגר העיסוק בה הוא תמיד באופן בהיא מתייחסת לדזיין. כשהדזיין מבין שאלה, הוא תמיד מבין את עצמו בתוך השאלה. אם שאלת ההוויה היא מעניינו הוא חייב להבין את עצמו כיש ולהתייחס לעצמו.
– דימיון לאפרצפציה הקנטיאנית. זה נבחן ממנה בכך שההתיחסות העצמית היא לא בהכרח מודעת.
- מאפיין אקזיסטנציאלי – קיום קודם למהות: המאפיין שלו זה שהוא קיים ושבסופו של דבר אין לו מהות. אבל את זה, צריך לראות בזהירות- היידגר חשב שסארטר לא הבין את העניין- כשחושבים על המושגים האלה אין לחשוב עליהם במושגים קלאסיים- לחשוב על קיום לא במושג של קיום אובייקט חלל-זמני, לא קיום במקום ובזמן מסויים. אז מה זה הקיום הזה? זה שאין מהות זה כי אינו מתוחם ע"י תכונות, אבל זה מטעה כי כל המאפיינים האלה הם סוג של תכונות- זה שהוא לא מתוחם ע"י תכונות אומר שהיחס של הדזיין עם המאפיינים שלו הוא לא יחס שלו אל התכונות כאל שלו. זה לא שתכונת הקיום חלה עליו ותכונת המהות לא חלה עלו. מאפייני הדזיין הם אופני הוויה אקזיסטנציאלים. מאפייני הדסיין הם משהו הוא חי אותם- הם לא תכונות שלו. הוא רוצה להגיד בזה שזה אופן קיום אחר. זה לא שיש תכונות וישים ותכונת קיום שחלה על הדסיין- זו הבנה מוטעית.
יש פה מובן ראשוני של הבנה שאינה במושגים של מושגי חיווי.
מאפיין זה, שזו לא תכונה שלו אלא אופן התייחסות לדברים- לדסיין יש אופני התיחסות שהם כמו אופני חיים- בהם הוא קיים, זה לא תכונות שלו.
3. "היות בעולם": מסגרת כללית של כל החלק הראשון של הספר. להיות בעולם, באופן ראשוני ניתן להבין שמשהו הוא בעולם במובן הזה שהוא תופס מקום בחלל ובזמן. הדסין הוא בעולם- ניתן להבין במובנים של דקארט– הוא תמיד בעולם, ריאליסטי. במובן מסויים הענין הראיליסטי הוא חשוב אבל לא ראשוני. המובן הראושני הוא שאדם תמיד נמצא בתוך קונטקסט מסויים. עולם הוא לא סך הישים אלא הקשר או סביבה של משמעות. הדסיין הוא כזה שההתייחסות שלו לדברים תמיד מתוך הקשר מסויים. זה האופן בו הוא מתייחס אל הדבריםץ. מה זה אומר?
כמובן שלדסיין יש אפשרות להתייחחס תיאורטית לבקבוק הזה (יש לו אינטראקציה סיבתית, הוא נמצא בחלל ובזמן)- כל זה כבר חלק מההבנה של ההקשר בו הבקבוק מופיע- אדם תמיד מתייחס לדברים מתוך סביבה של משמעות. זאת בניגוד לחיות- שכלב תופס בקבוק הוא לא מבין אותו כבקבוק (פרשנות על היידגר). ז"א, שזה כולל גם את זה שהאדם תמיד מעורב בתוך הקשרים מסויימים- נמצא ומתקיים בתוך הקשר. הוא לא יש חוץ- עולמי (תודעה קארטיזאנית), ומאידך הוא גם לא יש שנמצא בעולם במובן של תופס מקום בחלל ובזמן (תפיסת מקום היא תכונה של דברים שהם לא דסיין) אבל הדסיין מאפשר להבין מה זה להיות בחלל ובזמן ולהיות חלק ממשהו. ההיות בעולם מתפקד כהקשר של משמעוןת – האדם תמיד נמצא בקונטקסט של משמעות- מרחב משמעויות, והאדם תמיד נמצא בתוכו. אבל עולם המשמעויות האלה הוא לא חוץ- עולמי, אלא תמיד בבאינטראקציה עם דברים, שבתוך הקשר (הקשר של פעולה, הקשר תיאורטי או הקשר של התייחסות עצמית).
קראו עוד על הפילוסופיה של מרטין היידגר מתוך סדרת הפילוסופים הגדולים
