הקוגיטו של דקארט
תולדות הפילוסופיה החדשה – סיכומים
3 אפשרויות להבנת הקוגיטו של דקארט: כהיסק, כמהלך ביצועי עליל, ואינטואיציה (בניגוד לדדוקציה) – בחשיבתנו אנחנו תופסים אינטואיטיבית את קיומנו. תהליך החשיבה קשור לכך שיש לנו מושג (אידיאה). השאלה היא האם יכולה להיות מחשבה ללא מישהו שחושב את המחשבה הזו. אצל דקארט ואצל שפינוזה ישנן דעות שונות בנושא – על פניו אצל דקארט נראה כי יש צורך במישהו שחושב את המחשבה (שכן המחשבה מכוננת קיום).
אצל דקארט כאמור, הקיום איננו בלתי תלוי במחשבה – הקוגיטו קובע כי "אני קיים כל עוד אני חושב". אין עוד הוכחה שיש קיום של משהו שאינו חושב. אין הבחנה בין האני הקיים למחשבה כאפיון שלו.
מסקנות הנובעות מהקוגיטו:
הקוגיטו של דקארט נותן קריטריון לרעיון של תפיסה ברורה ומובחנת = אחרי שהטלנו בספק את העולם שלנו, נותרו בעבור דקארט רק האני ומחשבותיו. השאלה היא איך האני יכול לסווג את המחשבות שלו: מתי משהו שהוא חושב עליו הוא באמת נכון? הקריטריון החלקי שנותן לנו הקוגיטו של דקארט הוא סוג הודאות שנלווה אליו. סוג הודאות שנלווה לקוגיטו שונה מהאופן שבו אנחנו תופסים מושגים ואידאות אחרות. אם לגבי השאר יכול להיות ספק – לגבי הקוגיטו אין מקום לספק. הקוגיטו הוא דוגמא למשהו שנתפס באופן ברור ומובחן (אינו תלוי באף גורם חיצוני) = ולפיכך הינו נכון. מדובר בסוג של איכות שמתלווה לחלק מהאידאות.
בהמשך הפרק השני של הגיונות דקארט מראה שיש דברים מסויימים שאפשר לקבל גם אם אין ודאות בקיומו של עולם חיצוני. המחשבות יכולות לאפשר לנו לבצע אבחנות – "מהו אם כן אני? אני דבר חושב". דוגמא נוספת הינה המחשבה אודות המהות של הגופים. אז עושה דקארט את ניסוי המחשבה לגבי השעווה – גם אם איכויותיה משתנות כתוצאה מתנאים חיצוניים (למשל האש), אנחנו עדיין תופסים אותה כשעווה – מכאן שיש דברים מסויימים שמאפשרים לנו לתפוס גופים: זהו קריטריון ההתפשטות ששייך להם ומאפיין אותם.
דקארט ברעיון הקוגיטו חותר לכך שהאופן שבו אנחנו תופסים גופים הוא בסופו של דבר דרך ההמשגה / המחשבה שלנו, בגלל שהדבר היחידי שנשאר קבוע הוא המחשבה שלנו (כל שאר המאפיינים החיצוניים של הגופים יכולים להתשנות). לפי דקארט הדרך שבה יש לתפוס את הגופים בעולם היא דרך המחשבה ולא דרך החושים, משום שהחושים לא יאפשרו לנו לתפוס אותם כהוייתם. בשלב זה, חשוב לזכור, לא ברור אם יש בכלל גופים בעולם או אין.
