נפתח במהלך של דקארט כפי שהוא מופיע בהיגיון הראשון בהגיונות. ואני ננסה לחזור שוב על כל המהלך- ננסה להתבונן בהיגיון הראשון ולדלות ממנו כמה שניתן כמה שכבות מוסתרות שמופיעות בו:
על פניו ההיגיון הראשון נראה קל- הכלל המתודי של דקארט להטיל ספק בכל דבר, כד להגיע לנק' הכרחית בהחלט- לראות האם אין את הסיבה הדחוקה ביותר להטיל ספק בדבר שאני בוחן אני אוכל לומר כי דבר זה איננו מהימן כדי לבסס את המדעים. אנו נשמע את הרבדים שמוסתרים בתוך ההיגיון הזה. אם כן אנו רואים את הכלל הראשון שעליו דיבר דקארט ב'על המתודה'.
הספק של דקארט נקרא "ספק מתודי" (לעומת ספיקות אחרים שעוד ניגע בהם)- מפני שהוא משמש מתודה, בהתאם להוראות שבמאמר על המתודה.
השלב הראשון של דקארט: הוא הטלת ספק בידיעה החושית, בחושים.
נצייר לעצמינו תבנית של הידיעה שמשקף את האובייקט שנמצא בחוץ.
דקארט אומר כי החושים מטעים לפעמים ולכן לא ניתן להסתמך עליהם בביסוס המדע.
שלב שני: ממשיך דקארט ובוחן את הגוף- לא מה שנקלט בחושים, אלא עצם היותי גוף. מעבר לעובדה שיש אובייקטים בחוץ, גם אני תופס את עצמי באובייקט.
אולם, כדי להפריך את ההיפותזה הזו אומר דקארט כי יש משוגעים שתופסים את עצמם ככלי זכוכית. הם חושבים שהם לבושים, אך אין בגד לגופם. אם כן, יש כאן ניסיון להפריך את הוודאות של היותי גוף. ישנם משוגעים שלא תופסים את עצמם נכון. ניתן להציע כי אולי גם אנחנו סוג של משוגעים.
למה טיעון המשוגע איננו טיעון תקף? מדוע לא יכול רק על סמך הטיעון הזה לבחון את הדברים הבאים, למה דקארט נזקק גם לטיעון החלום כדי להפריך את המימד הגופני כבסיס למדע?
הסיבה לכך שטיעון המשוגע איננו תקף, מפני שהוא מרמז על אקסיומה בסיסית של המחשבה שהיא אקסיומה שנגענו בה כבר- אמרנו כי מחשבה לפי דקארט היא בגוף ראשון (בגוף שלישי, לדמיין שאנו בגוף אחר וכו'- זה השד הזדוני). טיעון המשוגע הוא הטיעון היחיד שבו דקארט חושב בגוף שלישי "אנשים אלו משוגעים אלו, ו… אראה כמותם"- יש כאן אם כן סטייה מהחשיבה בגוף ראשון- ודקארט לא מרשה לעצמו את החשיבה בגוף שלישי. ולכן עובר הלאה לטיעון החלום- טיעון בגוף ראשון "כולנו חולמים"- התנסות שיש לכולנו. המדיטציה לא יכולה להיות של המחשבה- לא ניתן לערער על משוגעים, המדיטציה בגוף ראשון דורשת טענות וטענות נגד בגוף ראשון.
אני ישן, ובשעה שאני ערום במיטתי וכו'… טועה בתפיסת הגוף שלי כל יום מחדש- תופעה שכיחה= אם כן יש כאן רמז בטקסט ל- מהי חשיבה לפי דקארט- לא נסטה מהחשיבה בגוף ראשון.
סיפור:
פוקו, ב"תולדות השיגעון בעידן התבונה"- יש לו פשט אחר לתבונה, בו הוא אומר כי בהיגיון הראשון של דקארט, המערב מתווה לראשונה את הגבולות של הרציונאליזם בהדרת המשוגע, ביטוי טקסטואלי ראשון לכך שזו חריגה מכללי המשחק- מכיוון שהמערב לא סובל משוגעים, לא משהו שצריך לספור אותו בכלל. דקארט לא מוכן להכניס לטיעונים שלו משוגעים , הוא מגדיר מראש מהי רציונאליות- ומוציא את המשוגעים מהמשחק.
על כך מגיב דרידה- משיב ואמור כי דקארט לא מפחד מהשיגעון, מפני שבסוף המהלך, כאשר הוא ימציא את ההיפותזה המתודולוגית של השד המתעתע- כל העולם יהפוך להיות מעין שיגעון. בפיקציה הזו של השד המתעתע, יש העצמה של טיעון המשוגע, רק שהפעם זה כן נאמר בגוף ראשון. המצאה זו של השד, היא המצאה שהאני הספקן מסוגל להגות.
ובחזרה לעניינינו:
שלב שלישי- היסודות שמרכיבים את הדימויים שלנו- המתמטיקה, הלוגיקה וכו'. הרמה הבאה איננה היחס בין המציאות הפנימית למציאות החיצונית. יש מציאות שנראה שהיא לגמרי אוטונומית. זה שיש באמת במציאות משולש, מחוץ למחשבה שלי, זה לא אומר כי סכום הזוויות של המשולש הוא לא 180 מעלות.
הרציונאליזם הקרטזיאני לא נשען על המתמטיקה וכו'- מכיוון שהוא מביא טענה נגד הדבר הזה- זוהי טענת השד הרע:
דקארט אומר כי פעמים הוא חושב על אלוהים, ואלוהים הוא כל יכול, הוא טוב באופן אינסופי- יכול להיות שהאמונה הזו לא מבוססת, אך לצורך הטלת הספק לא צריך לבסס אותה- מספיק שיש לי אידיאה של האל, שהוא אינסופי, טוב, וברא אותי. מצד שני, לפעמים אני טועה (בשלבים הראשונים זה מה שהוא עשה- הראה שאנו טועים). איך ניתן ליישב בין האל איך שאני תופס אותו, כפי שעולה בעיני רוחי, לבין העובדה שהוא יצר יצור שטועה לפעמים? אל טוב לא היה מטעה אותי- אז אולי האל איננו טוב, ייתכן ויש אל רע שמטעה אותי, אפילו לגבי הדברים הפשוטים ביותר.
מול היציבות לכאורה של היסודות המתמטיים, דקארט נדרש לטענה מטאפיזית, הוא משתמש באובייקט הזה לצרכים מתודולוגיים, להטלת ספק- ואומר: לפי הגדרת האל, הוא לא יכול להטעות אותי. אבל אני טועה, זו עובדה. יכול להיות שהוא מטעה אותי אפילו בדברים הבסיסיים. כלומר, האינסופיות של האל, בסיסי יותר מאשר הברירות והמובחנות של האובייקטים המתמטיים- עליהם אומר דקארט הם נראים כאילו הם מובחנים ויציבים, כאן הופא מפעיל את הכלל המתודולוגי שלו בצורה מוגזמת כמעט- הוא אומר כי אם אפשר בדרך שהיא להטיל ספק- אני חייב. זה, על ידי העלאת הטענה של האל הרע.
כלומר ,המדע לא מבסס את עצמו. האידיאה של היחסים בין הדברים, למרות שנראים מבוססים, הם צריכים משהו יותר בסיסי שיבסס אותם. כי אם אין דבר בסיסי, אפשר להביא את האל הרע, וכטענה מטאפיזית לסתור הכל.
השלב האחרון בספק- השלב בו דקארט יוצא מגדרו, כאשר הוא מוציא את הפיקציה של השד המתעתע. האל הוא מושג כבר מוכר, יש לגביו מסורת ארוכה. השד המתעתע לעומת זו היא פיקציה, לא מופיעה בשום מקום בפילוסופיה. יש לדקארט זכות כה גדולה להטיל ספק- הוא מביא אותה לידי מקסימום- עד שבודה את 'השד המתעתע'- שומה עלי לקטרג על עצמי. בשלב זה הספק מתגלה מעבר להיותו ספק תבוני, גם כספק רצוי- רצון להטיל ספק. השלב באחרון מגלה את העומק ואת היסודיות של הספק של דקארט. אם עד עכשיו היה זה תהליך הגיוני סביר, בחלק האחרון מתגלה הספק כרצון האינסופי להטיל ספק.
דקארט התווה סוג של אנתרופולוגיה של תורת האדם בה הוא יחזיק עד הסוף. אנתרופולוגיה זו מחלקת את האדם למספר רבדים:
הרובד השטחי ביותר- רובד החושים.
רובד הגוף
התבונה
האמתיות המתמטיות, המקום של השכל).
רצון
ברמת החושים ההפרכה היא חושית, גם דרך ההכרה החושית אני מגלה שאני טועה. לדבי התבונה, יש לייצר טענה מטאפיזית כדי לומר שאני אולי טועה. השלב הכי עמוק, מה שמגלה השד המתעתע- הוא הרצון האינסופי.
השד המתעתע הוא שלב מפתיע במהלך של דקארט, שחושף שבעומק ה'אני' כל מה שמרכיב את האני (לצורך העניין)- הרובד העמוק ביותר הוא הרצון האינסופי- רק הוא יכול לנטוש את ההיפותזה המתודולוגית של השד המתעתע.
