רקע היסטורי לדיון בחברה הישראלית: האידיאולוגיה הציונית והחברה היישובית / יער אפרים ושביט זאב:
הזהות הקולקטיבית של החברה הישראלית, טוענים יער אפרים ושביט זאב ב-"האידיאולוגיה הציונית והחברה היישובית", משקפת ומזינה כאחת את הערכים המרכזיים, את "כללי המשחק", את קווי ההתפתחות החברתית העיקריים ואת המסגרות המבניות שבהן באים לידי ביטוי הבדלים, פערים ושסעים חברתיים ומתנהלים מאבקים מסוגים שונים. באידיאולוגיה הציונית טמונים המוטיבים הרעיוניים הבסיסיים שבאמצעותם ניתן להבין את תהליכי התפתחותה של החברה הישראלית ואת ההיבטים המרכזיים של זהותה ושל הוויתה. החברה הישראלית לא נוצרה יש מאין, כי אם התפתחה מתוך החברה היהודית הלא-ריבונית שהתקיימה בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי וזכתה לכינוי "היישוב", או "החברה היישובית". חברה זו נבנתה כחברת מהגרים שהגיעו בכמה גלים, רובם ממזרח אירופה וממרכזה ומיעוטים מאזורים שונים במערב אירופה, במזרח התיכון ובצפון אפריקה.
בתקופת השלטון הבריטי התגבשה בארץ ישראל חברה לא ריבונית. בחברה זו באו לידי ביטוי פוליטי, כלכלי ותרבותי אותם מוטיבים מן האידיאולוגיה הציונית שהם הבסיס לזהות הקולקטיבית הישראלית עד היום. אידיאולוגיה היא הכלי הרעיוני שבאמצעותו קבוצה חברתית תופסת ומפרשת את המציאות שמסביבה בנסיבות היסטוריות נתונות. זהות קולקטיבית, לעומת זאת, היא אוסף הדימויים שיש לקולקטיב מאורגן ביחס לתכונות שהיה רוצה למצוא בעצמו. הזהות הקולקטיבית ניזונה בין היתר ממטרות הקולקטיב, במקרה שלנו- האידיאולוגיה הציונית.
הרקע לעלייתה של האידיאולוגיה הציונית: האידיאולוגיה הציונית צמחה באירופה במאה ה- 19
בהשפעת תהליכים שהתרחשו בחברות אירופיות בתקופה זו, ובהשפעת שינויים שחלו במצבם של היהודים בתוך אותן חברות. הצטרפו לרעיונות ותיקים שהחלו אף הם להתמסד במאה ה- 19- הליברליזם הפוליטי והקפיטליזם הכלכלי. בשנים אלה הופיעה גם האנטישמיות המודרנית. ההתפרצויות האנטישמיות הבולטות בסוף המאה ה-19 היו הפרעות ברוסיה בשנים 1881-1882. מבחינה כלכלית נתפסו היהודים כמי שמתחרים באוכלוסייה המקומית בשוק העבודה הקפיטליסטי שהחל אז להתפתח, ומבחינה תרבותית הפך אותם הרעיון הלאומי לזרים שאינם חולקים עם בני המקום את ההיסטוריה הלאומית שלהם, ולכן אין להם מקום באותה טריטוריה. במזרח אירופה נוסף לאנטישמיות גם הבסיס הדתי. גורם נוסף שהשפיע על עליית הציונות היה המשבר החברתי, הכלכלי והתרבותי שהתחולל בקהילות היהודיות במזרח אירופה.
הציונות כאידיאולוגיה לאומית נתנה ביטוי חילוני למאוויים המשיחיים העתיקים של העם היהודי והניחה את התשתית הערכית לקיומו של לאום יהודי במובן המודרני של המושג לאום. ואולם, יש לזכור כי פתרון ל"בעיה היהודית" לא הייתה הציונות, אלא פתרון אחד מני כמה.
הצלחתה של התנועה הציונית במאה ה- 19 ובתחילה המאה ה- 20 לא הייתה רבה. האידיאולוגיה הציונית והתנועה הציונית התגבשו בעיקר בקרב יהודי אירופה. אומנם כבר בעשור השני של המאה ה- 20 נוסדו בארצות האסלאם סניפים של התנועה הציונית, ואלה פעלו רבות להפצת הרעיון הציוני במקומותיהם. התנועה הציונית היא "מוצר אירופי". (ראה: צמיחתה של התנועה הציונית)
ראשית ההתמסדות של האידיאולוגיה הציונית: הציונות ראשיתה בתנועת חובבי ציון שחבריה ביקשו "לעבוד את עבודת הרעיון הציוני" באמצעים דלים. האידיאולוגיה הציונית שימשה כמנגנון מניע למעשה חברתי, כלכלי ותרבותי. היא אף שרטטה את קווי המתאר של החברה שהייתה אמורה לקום בעקבות המעשה החברתי, את גבולות הטריטוריה שבה תקום ואת אופי המשטר והתרבות שיתקיימו בה. התנועה הציונית הייתה פעילה גם בתחומי החינוך והתרבות בקרב צעירים יהודים.
הזרמים המרכזיים בתנועה הציונית ומחוצה לה: "הציונות התרבותית" בהנהגתו של אחד העם, עלתה על הבמה כבר בשנות ה- 90 של המאה ה- 19, כתגובה על פעילותם של חובבי ציון ועל ראיית א"י כפתרון לבעיותיו החומריות והפוליטיות של העם היהודי. "הציונות המדינית" המזוהה יותר מכל עם הרצל, דגלה בפעילות מדינית נמרצת במטרה להשיג עבור העם היהודי זכויות פוליטיות בא"י וערבות לכך מהעולם כולו. "הציונות המעשית" שבין דובריה היה ארתור רופין, חיים ויצמן ואוסישקין, טענה שעל התנועה הציונית להתרכז בפעילות מעשית ובעיקר ברכישת אדמות. "הציונות הסינתטית" שזוהתה בעיקר עם חיים ויצמן, קראה למזיגה של הפעילות הפוליטית והפעילות המעשית. זרם זה היה לזרם הדומיננטי בתנועה הציונית.
הציונות הסוציאליסטית ותנועת העבודה: בזרם הציוני סוציאליסטי, בשנות ה-20, היו בו ארבע מפלגות. אחדות העבודה, פועלי ציון שמאל, השומר הצעיר והפועל הצעיר הותיקה. בשנת 1930 התאחדו אחדות העבודה והפועל הצעיר והקימו את מפלגת פועלי א"י (מפא"י), ולאחר כמה פילוגים ואיחודים נוספים הפכה מפלגה זו בשנת 1968 למפלגת העבודה של היום. התפקיד שמילאו מפלגות הזרם הציוני- סוציאליסטי במימוש האידיאולוגיה הציונית בתקופת היישוב היה מכריע. הן היו המפלגות הראשונות שהתארגנו והקימו מוסדות פוליטיים, חברתיים וכלכליים, כדוגמת תנועות ההתיישבות שבהן היו מאוגדים הקיבוצים והמושבים שהקימו חברי התנועה, וכן את בנק פועלים, סולל בנה, תנובה, המשביר המרכזי, קופת חוליים הכללית, ההגנה והפלמ"ח וכמובן את הסתדרות העובדים.
הציונות הרביזיוניסטית: קמה באמצע שנות ה- 20, בתקופת משבר בתנועה הציונית. גורם אחד למשבר היה התסכול מתוצאות ההתנגשויות האלימות בין יהודים לערבים בא"י בשנים 1920- 1921. גורם שני היה האכזבה מהיקפה הקטן של העלייה השלישית, גורם שלישי היה המשבר הכלכלי שאיים למוטט את הישגי ההתיישבות היהודית, גורם רביעי היה האכזבה מן המדיניות הבריטית. זאב ז'בוטינסקי הוליד את הזרם הרביזיוניסטי בציונות. התנועה זכתה לתמיכה רבה במזרח אירופה ובמרכזה, בעיקר בפולין. ז'בוטינסקי הציע אקטיביזם מדיני, כלומר חזרה לעיקרי הציונות המדינית ההרצליאנית וכינון כוח יהודי.
הציונות הכללית: משהתגבש זרם הציונות הכללית כמפלגה בלטו בו השפעות ליברליות ולאומיות מתונות. הם סברו כי חינוך הדור הצעיר חייב להיות נקי מהשפעות מפלגתיות, וברוח זו הם הקימו רשת של בתי ספר שהעניקו לתלמידיהם חינוך ברוח לאומית והשכלה על פי ערכי תרבות אירופה. "כלליותו" של זרם זה- "מרכז פוליטי" בטרמינולוגיה הפוליטית של זמננו- הייתה בעוכריו והביאה לידי ירידה הדרגתית בכוחו.
הציונות הדתית: כבר במאה ה- 19 נמצאו רבנים שניסו לתת לכיסופים המשיחיים לבוש לאומי מודרני, ומשום כך כינה אותם, יעקב כץ, "מבשרי הציונות". למרות היריבות שהתפתחה, ניסו, מנהיגים דתיים בעלי השפעה, למזג את התפיסה המסורתית היהודית של לאומיות וזיקה לא"י עם התפיסה הלאומית- חילונית שהציגה התנועה הציונית, אולם לגיבוש אידיאולוגי הגיע הזרם הדתי בציונות, הציונות הדתית, רק ב- 1902. מייסדי הפועל המזרחי היו חלוצים דתיים שעלו לא"י בשנות ה- 20 ועבדו כפועלים. סיסמתם "תורה ועבודה" משקפת את רצונם לבנות חברה המושתתת על מצוות התורה ועל ציווי הצדק החברתי ועד מהרה היא הפכה למפלגה הציונית- הדתית הדומיננטית ביישוב. בשנת 56' התאחדו המזרחי והפועל המזרחי והקימו את המפד"ל.
לצד 4 הזרמים המרכזיים בתנועה הציונית ובאידיאולוגיה הציונית התקיימו זרמים נוספים: ברית שלום: קמה בשנות ה- 20 על רקע החיכוכים ההולכים וגוברים בין האוכלוסייה היהודית לאוכלוסייה הערבית בא"י. ברית שלום הכירו בלגיטימיות של הלאומיות הערבית בא"י. הימין הרדיקלי: גולם בעיקר בברית הביריונים ובמחתרת לח"י. זרם זה הצדיק את השימוש באלימות להשגת המטרות הלאומיות- אלימות נגד השלטון הבריטי, אלימות נגד ערבים ואלימות נגד יריבים פוליטיים מבית. לח"י הוקמה בשנת 40' בידי קבוצה שפרשה מאצ"ל בשל התנגדותה להפסקת המאבק האלים בבריטים עם פרוץ מלחמת העולם ה-2. העבריות: התפתחה בעיקר בשנות ה- 40. דגלה בהקמת ישות פוליטית שתתקיים בגבולות ההגדרה המרבית של א"י ותכלול את כל תושבי האזור, ולא יהודים בלבד. היהדות החרדית: דבקה באידיאולוגיה שהייתה מקובלת על רוב רובה של היהדות עד תקופת ההשכלה ועליית הציונות. הציעה את התפיסה הדתית אורתודוכסית שכונתה כאן "תפיסת הגאולה המשיחית". המפלגות הקומוניסטיות: דגלה בעקרונות הקומוניזם כדוגמת מאבק מעמדי, דיקטטורה של הפרולטריון, שלטון על ידי סובייטים ואינטרציונליזם, התנגדה לקפיטליזם ולאימפריאליזם וכפרה בלאומיות היהודית. בשנות ה-20 התפוררה ועל חורבותיה התגבשה המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית.
החברה היהודית: מאפיינים כללים: חברה של מהגרים- מתיישבים: בהשפעת הרעיון הציוני. בחברה היישובית שררו כמה מתחים בין הותיקים לחדשים. מציאת תעסוקה הייתה קשורה גם במידת יכולתו ונכונותו של המהגר להחליף את משלח ידו. היו עולים שעברו את תהליך הפרולטריזציה הזה ממניע אידיאולוגי והיו שכפו אותו עליהם. ההתיישבות הייתה כפופה לאילוצים פוליטיים, כלכליים וביטחוניים ולאילוצי כוח אדם. האוכלוסייה הפלשתינית נושלה ברובה הגדול במלחמת 48' – מלחמת העצמאות. חברה בקונפליקט בתוך מסגרת דואלית: הקהילה הערבית הייתה גדולה יותר מהקהילה היהודית. לכל אחת מהן היו מוסדות, מרכזים חברתיים ומבני ריבוד משלהם והן נבדלו זו מזו ברמת החיים וברמת המיסוד שבהן. עם זאת הן קיימו בינן קשרים, בעיקר בתחום הכלכלי. לידתה של התנועה הלאומית הפלסטינית בנסיבות פוליטיות והיסטוריות שונות מאלה שהולידו את התנועה הציונית, שכן הפלסטינים נשלטו ע"י האימפריה העות'מאנית ובד בבד והם הושפעו מן המעורבות הכלכלית והפוליטית של מעצמות אירופה. הכלכלה הפלסטינית התבססה בעיקר על חקלאות, אולם רוב בעלי האדמות ישבו בערים ופעלו בהתאם לאינטרסים הכלכליים שלהם. היהודים כינו את הטריטוריה הזאת "ארץ ישראל" והערבים כינו אותה "פלסטין". התנגשות האינטרסים באה לידי ביטוי ממצה ב- 1937, כאשר והשלטונות הבריטים הבינו שצריך לחלק את טריטוריה זו. החברה היישובית הייתה כפופה לשלטון זר. היא לא יכלה לחוקק חוקים ולאכוף אותם, אל למרות זאת היא פיתחה מע' מוסדית מסועפת.
החלוקה העדתית: "אשכנזים" ו"מזרחים". הקהילה הספרדית היא הקהילה היהודית הוותיקה ביותר בארץ. היא הייתה מאוד מגובשת מבחינה תרבותית ומוסדית. בסוף המאה ה-18 החלו להגיע ארצה קבוצות של יהודים אשכנזים. הקהילה האשכנזית הייתה קהילה דתית אורתודוכסית. לקראת סוף המאה ה-19 החלו להשתנות יחסי הכוחות בין הקבוצות העדתיות באוכלוסייה היהודית. האשכנזים הפכו לרוב המכריע, הם תפסו כמעט את כל עמדות הכוח הכלכלי, הארגוני והפוליטי. מה שקרוי היום שסע עדתי היה קיים כבר בחברה היישובית. הספרדים והמזרחים תויגו כ"עדות" ומשמעות התיוג היא שלילית. המוסדות המרכזיים בחברה היישובית: הם מנגנונים ראשונים במעלה להשגת מטרות חברתיות ולהסדרת יחסים חברתיים. היוזמה וכושר הפעולה הגבוה של החברה היישובית הביאו להקמת מבנה מוסדי מורכב שהתפרס על כל תחומי פעילותה. פעילותם של המוסדות המרכזיים בחברה היישובית- הסתדרות העובדים- יצירת מקומות עבודה, הכשרה מקצועית וגיוס פוליטי ואף פעל בתחומי הכלכלה והכספים והקים מוסדות תרבות וחינוך. המוסדות הלאומיים: ההסתדרות הציונית העולמית והסוכנות היהודית: בשנת 1923, החליט הקונגרס הציוני ה- 13 להקים גוף מורחב שיכלול ציונים ולא ציונים וישמש כסוכנות יהודית. היו מופקדות על השגת המטרות שהוגדרו באידיאולוגיה הציונית ולשתיהן היו שני מוקדים- ההנהלה בלונדון וההנהלה בירושלים. הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד: שני המוסדות הפיננסיים שמימנו את פעולותיהן של ההסתדרות הציונית העולמית של הסוכנות היהודית היו הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד. הוקמה בשנת 1901 במטרה לממן רכישת האדמות ואת ההתיישבות עצמה. קרן היסוד נעשתה למוסד הכספי של הסוכנות היהודית ומימנה את כל מפעלי התנועה הציונית, פרט לרכישת אדמות והכשרתן. המוסדות הלאומיים: כנסת ישראל- אספת הנבחרים והוועד הלאומי: אספת הנבחרים נועדה להיות מעין פרלמנט שישמש לדיונים כלליים. חבריה בחרו את הוועד הלאומי, אשר שימש כגוף פרלמנטארי לקביעת המדיניות השוטפת, והנהלת הוועד הלאומי הייתה הגוף המבצע. מוסדות דת: פקודת העדות הדתיות הסדירה את התארגנות היהודים והערבים בא"י מתוקף היותם קהילות דתיות. המוסד הדתי המרכזי היה הרבנות הראשית. הסתדרות העובדים: יכולה בגיוס משאבי הון וכוח אדם והנעתם לכיוונים הרצויים לה. תרומתה העצומה לפיתוח ההגמוניה של תנועת העבודה ביישוב. הוקמה בשלהי שנת 1920 בידי פועלים. עם הקמת מפא"י בשנת 1929 כבר חלשה ההסתדרות על מוקדי כוח ומשאבים חומריים רבים. ההסתדרות עסקה ביותר מתחום פעילות מוסדי אחד, והייתה בעצם מעין "אימפריה של מוסדות משנה".
ארגונים צבאיים בחברה היישובית: בר גיורא והשומר: הוקם בשנת 1907 בידי ישראל שוחט ויצחק בן צבי, שהיו מראשי מפלגת פועלי ציון בארץ והתקיים כשנה ומחצה. חשיבותו של ארגון זה בתולדות היישוב נעוצה בהנהגת נורמות של פעילות צבאית ואלה המשיכו להתקיים לאחר פירוקו. ההגנה: הוקמה בעקבות כשלון ניסיון התגוננות מפני התקפת כוחות ערביים. בעת מלחמת העולם השנייה התגייסו רבים מחברי ההגנה לצבא הבריטי. החל מסוף 47' החלה ההגנה לפעול כצבא לכל דבר ולאחר הכרזת העצמאות הפך ארגון ההגנה לצבא המדינה. הפלמ"ח: הפלמ"ח נוסד בידי פיקוד ההגנה בשנת 1941, במטרה להיות כוח לחימה מיומן וסדיר שיעמוד בכל עת לרשות הפיקוד העליון של ההגנה. לח"י: חברי הקבוצה ראו בשלטון הבריטי את האויב העיקרי של היישוב היהודי בא"י, התנגדו לכל שיתוף פעולה עימו ותבעו להמשיך את ההתקפות על יעדים בריטיים.
הסיכום לקוח מתוך : חברה ופוליטיקה בישראל
סיכום נוסף של האידיאולוגיה הציונית והחברה היישובית – אפרים יערי וזאב שביט
ראה גם סיכומי מאמרים נוספים: האידיאולוגיה הציונית – גדעון שמעוני
האידיאולוגיה הציונית – רון כוזר
