סיכום: גדעון שמעוני, האידיאולוגיה הציונית: הציונות הדתית-לאומית

למסורתיות הדתית היתה דרך משלה אל הלאומיות היהודית – דרך שעברה באמונה במשיח. ב190, לאחר שנעשה נסיון ע"י וויצמן ו"הסיעה הדמוקרטית" להכניס תכני תרבות יהודית חילונית לציונות התפלגו האורתודוכסים והקימו את תנועת "המזרחי" – תנועה של ציונים דתיים. משם גם צמחה "הפועל המזרחי" – תנועת בת של צעירי המזרחי שחרתה על דגלה את ערכי "תורה ועבודה" והיתה ביצועית ביותר מתנועת האם בא"י (קופ"ח, התיישבות). בסופו של דבר עלה הפועל המזרחי על המזרחי מבחינת מספר הצירים בקונגרסים הציוניים.

לרבני המזרחי היה קשה להתאים את מושג הלאומיות לשיח שלהם. בשל התפיסה הטרנסצנדנטלית שתפסו את הזהות היהודית לא יכלו לתפוס את מערכת הברית (בין האל לאברהם והאבות) הזו בשום מובן כפונקציה של אומה. במישור הרעיוני היה פער בין המזרחי לשאר הפלגים בציונות שראו באומה יחידה מקיפה יותר מהדת ואת הדת כאחד ממרכיבי האומה בלבד. ברמה הביצועית – הכירו הדתיים במעגל רחב יותר מן הגרעין של שומרי מצוות כיחידה חברתית המכונה "לאום".

הדתיים הלאומיים היו צריכים להתמודד לא רק עם החילוניות אלא גם עם שותפיהם לאותו עולם של שיח – האולטרה-אורתודוכסיים.

הרפורמים – שנדחו חד משמעית ע"י כל זרמי האורתודוכסיה היו היחידים שראו בגלות ערך של קבע. לציונות הדתית היתה תחושה קשה מאוד כי בכוונת הציונות (החילונית) לעקור את יסודות הדת ולגרום להְתחלנות. חוגים אורתודוכסיים לא ציוניים מתחו ביקורת נוקבת על הדתיים הלאומיים על כך שתמכו, בשגגה כביכול, בדברי הכפירה של הציונות. אך יתירה מזאת, הם ראו בציונות גם הפרה של שלוש השבועות שהשביע אלוהים טרם יציאת ישראל לגלות (שלא יעלו בחומה = יעלו בכוח לא"י; שלא ימרדו באומות העולם; שאמות העולם לא ישתעבדו בעם ישראל יותר מדי) ולכן הציונות היתה לא רק עקירת הדת אלא ממש כפירה באל. עם טענות אלו היו צריכים הדתיים הלאומיים להתמודד.

תגובת הדתיים לאומיים על הביקורת שהושמעה נגדם התבססה על הפרשנות המשיחית מבית מדרשם של "מבשרי הציונות" (הרב קלישר וכו') והיא שלתהליך המשיחי נדרש שלב טבעי של התיישבות בארץ הקודש. כלומר, הם דחקו את הרעיון המשיחי לשוליים קידשו יותר את ההמתנה לביאתו ולא טענו כי הציונות היא הגאולה עצמה, אין ביישוב א"י הפרה של שלוש השבועות היות והעליה היא "הכנה לביאת המשיח". הרב ריינס מנהיגה של המזרחי מאוד חיבב את הרצל וקיווה כי אמנם תהיה הנהגה ציונות "חופשית" אך שזו תכבד את הנחייתם וסמכותם של הרבנים. ריינס תמך בציונות ההרצליאנית המעשית וכך אף הצביעו נציגי המזרחי לתכנית אוגנדה. (היסוד המשיחי החזק של הציונות הדתית ומד"י כ"יסוד כיסא ה' בעולם" צמחו מאוחר יותר עם הרב קוק – אבל את זה לא צריך לסכם J).