סיכום: האידיאולוגיה הציונית והחברה היישובית – אפרים יערי וזאב שביט
מתוך: סיכומי מאמרים בחברה הישראלית
אפרים יערי וזאב שביט במאמרם על "האידיאולוגיה הציונית והחברה היישובית" סבורים שמאז שלהי המאה ה19 ועד היום השתנתה החברה הישראלית מאוד בתכונותיה ובהיקפה אולם למרות שינויים אלה מקורם של עקרונות היסוד שלפיהם היא תופסת את עצמה גם כיום עדיין נעוץ באידיאולוגיה הציונית.
האידיאולוגיה הציונית השפיעה בשתי דרכים על גיבוש הזהות הקולקטיבית של החברה הישראלית:
*השפיעה בצמתים מרכזיים של ההיסטוריה הציונית, לדו' דחיית "הצעת אוגנדה" שמשמעות החלטה זו הייתה שא"י היא הארץ היחידה של התנועה הציונית.
*השפעה על גיבוש הזהות הקולקטיבית הישראלית.
שני אירועים אפשרו לממש את האידיאולוגיה הציונית, הראשון כיבוש א"י ע"י הצבא הבריטי והשני, החלטת ועידת השלום בוורסאי להעניק ליהודים הכרה בין לאומית בזכותם לבית לאומי בארץ ישראל.
ככול שגדל מספר המתיישבים היהודים בא"י נוצר בה קולקטיב חברתי שחבריו פיתחו אוסף של דימויים ביחס לתכונותיו הרצויות . כך התפתחה הזהות הקולקטיבית של החברה היישובית.
הרקע לעלייתה של האידיאולוגיה הציונית :
1.הופעת רעיונות לאומיים שהתעוררו בקרב מעמד הפועלים באירופה במאה ה19, הביא לידי התארגנויות חברתיות ופוליטיות שחתרו לשנות את הסדר החברתי הקיים.
2.הופעת האנטישמיות המודרנית.
3.משבר חברתי, כלכלי, ותרבותי שהתחולל בקרב הקהילות היהודיות במזרח אירופה.
האידיאולוגיה הציונית כפתרון לאומי:
הייתה שאיפה להחזיר את העם היהודי לתוך ההיסטוריה כאומה ריבונית מתחדשת. האידיאולוגיה הציונית לא צמחה על קרקע של טריטוריה משותפת, שפה וכו' אלא מכוחו של רעיון שהגשמתו נראתה תחילה כחזיון, בקביעה זו יש השענות על מושג אוטופיה שגיבש קרל מנהיים. ע"פ מנהיים אוטופיה היא רעיון שאינו עולה בקנה אחד עם המציאות וכאשר הוא מתממש הוא נוטה לנפץ את סדר הדברים הקיים. נאמר שהאידיאולוגיה הציונית הייתה אוטופיה.
הפתרון לבעיה היהודית לא הייתה הציונות אלא היו מספר פתרונות: התבוללות, אמנציפציה(ויתור על הייחוד היהודי הלאומי והשארת הייחוד הדתי בלבד) וההגירה. פתרונות אחרים היו תלויים ביוזמה קולקטיבית ובהשתייכות לקבוצה, תנועת הבונד במזרח אירופה הציעה פתרון כזה. פתרון נוסף היה "התכנסות פנימה" באמצעות שמירה על אורח חיים הדתי מסורתי ועל המסגרת החברתית וציפייה לגאולה. הפתרון האחרון היה יישוב יהודים בטריטוריה שאינה א"י.
משמעותם של כל פתרונות אלו הייתה דחיית הציונות והימנעות מפעולה מכוונת להקמת מסגרת לאומית בארץ ישראל.
הצלחתה של התנועה הציונית במאה ה19 ובתחילת המאה ה20 לא הייתה רבה, נקודת המפנה הייתה ככל הנראה בסוף מלחמת העולם הראשונה, בעת שניתן לחיים ויצמן המכתב הידוע כ"הצהרת בלפור" ובעת שהתנועה הציונית הוזמה להציג את השאיפות הלאומיות של העם היהודי בוועידת ורסאי. שינוי זה במעמד התנועה הציונית לא שינה את שיעורי ההגירה לארץ אף על פי שהגביר את יוקרתה של התנועה הציונית בקרב יהדות העולם.
ראשית ההתמסדות של האידיאולוגיה הציונית:
ההתארגנות סביב האידיאולוגיה הציונית ראשיתה בתנועת חובבי ציון, שבאמצעים דלים חבריה הצליחו לקבץ ולהפיץ את הרעיון הציוני ולחדש את השפה העברית . עם התכנסות הקונגרס הציוני הראשון זכתה האידיאולוגיה הציונית לתנופה של ממש, התנועה הציונית החלה את דרכה כגוף מאורגן והייתה פעילה בתחום החינוך, גיוס כספים וארגון ההתיישבות בארץ.
האידיאולוגיה הציונית קרמה עור וגידים בחברה היהודית שקמה בא"י. יצירת ערכים ונורמות, הבחנות קבוצתיות, מוסדות, יחסיים חברתיים, יצירת סמלים ועוד. כל אלה התבססו על התשתית הערכית שהניחה האידיאולוגיה הציונית.
הזרמים המרכזיים בתנועה הציונית ומחוצה לה:
הציונות התרבותית(רוחנית)- בהנהגתו של אחד העם, כפתרון לבעיותיו החומריות והפוליטיות של העם היהודי.ונלחם נגד התבוללות.
הציונות המדינית- מזוהה עם הרצל, דגלה בפעילות מדינית נמרצת במטרה להשיג עבור העם היהודי זכויות פוליטיות בא"י.
הציונות המעשית– בין דובריה חיים ויצמן ומנחם אושיסקין. טענה שעל התנועה הציונית להתרכז בפעילות מעשית ובעיקר ברכישת אדמות, ארגון ההתיישבות היהודית ותמיכה בה.
הציונות הסינתטית– קראה לסינתזה של פעילות פוליטית ופעילות מעשית.
הציונות הדתית– בהמשך…
האסטרטגיה של התנועה הציונית והמבנה הפוליטי שלה התגבש לנוכח 3 שינויים שחלו בשנים הראשונות של המאה ה20:
1.פרעות ברוסיה בשנים1903-1904 ופולמוס אוגנדה.
2.מות הרצל.
3.הנוער היהודי במזרח אירופה נחשף לוויכוחים אידיאולוגיים ובעקבות כך הוגברה הפעילות ההתיישבותית והקמתה של חברה יהודית בא"י.
מכאן התפתחו מחלוקות בתוך התנועה הציונית סביב שאלת הטקטיקה- באיזו דרך ישיגו היהודים את מטרה זו.
בשנים אלו קמו 3 המפלגות הראשונות שהגדירו את עצמן במפורש כמפלגות ציוניות- פועלי ציון המרקסיסטית, הפועל הצעיר ומזרחי.
הציונות הסוציאליסטית ותנועת העבודה:
בתחילת המאה ה20 היו 4 מפלגות בזרם הציוני-סוציאליסטי:אחדות העבודה, פועלי ציון שמאל, השומר הצעיר והפועל הצעיר. בשנת 1930 התאחדו אחדות העבודה והפועל הצעיר והקימו את מפלגת פועלי ציון (מפא"י) שהפכה ב1968 למפלגת העבודה של היום.
חברי מפלגת הציונות הסוציאליסטית באו מקרב המעמד הבינוני מיהדות מזרח אירופה. נק' המוצא המשותפת לכל מפלגות זרם זה הייתה ראיית הבעיה היהודית כבעיה ייחודית שאיננה רק לאומית-פוליטית כי אם גם חברתית-כלכלית לכן חיפשו כולן פיתרון. כולן קיבלו את האידיאולוגיה הפוליטית של הציונות על שני מרכיביה- הקמת מסגרת לאומית לעם היהודי בא"י והגירה של יהודים אליה- וההבדלים בניהן היו נעוצים ברעיונות ביחס לטיבו, מקומו,ולמרכזיותו של השינוי החברתי-כלכלי. מפלגות אלו הביאו למימוש האידיאולוגיה הציונית התק' היישוב ואף בשלושת העשורים הראשונים של המדינה, הן היו הראשונות שהקימו מוסדות פוליטיים, חברתיים וכלכליים כדוגמת קיבוצים, מושבים,בנק הפועלים, תנובה וכו.
הציונות הרביזיוניסטית:
קמה מהתסכול שנוצר מיחסי יהודים-ערבים בארץ, מהאכזבה מהיקפה הקטן של העלייה ה-3, מהאיום למוטט את הישגי ההתיישבות היהודית בעקבות המשבר הכלכלי, אכזבה ממדינויות הבריטים. השקפת עולמם הייתה אקטיביסטית והמפגש בין האקטיביסטים ובין זאב ז'בוטינסקי הוליד את הזרם הרביזיוניסטי בציונות. תנועה זו המשיכה להתקיים בתק' המדינה בתוך תנועת חרות שהפכה לימים למפלגת הליכוד. תפיסת העולם שלה הייתה "חד-נס" שדגלה בהקמת מדינה יהודית ובה רוב יהודי.
הניגוד בין הציונות הסוציאליסטית והציונות הרביזיוניסטית הביא לקרע פוליטי. בתק' היה לקרע זה כמה ביטויים חריפים החל מהאשמת חברי ביתר ברצח ארלוזרוב, ניסיונות הרביזיוניסטים לשבור שביתה שארגנה הסתדרות העובדים,פרישת הרביזיוניסטים מההסתדרות הציות ועד טיבוע "אלטלנה" .
הציונות הכללית:
חברי התנועה שלא הזדהו מבחינה אידיאולוגית או מפלגתית נקראו ציונים כלליים הפכו עם הזמן למפלגה הליברלית, המפנה החשוב התחולל כאשר התאחדה עם חרות הרביזיוניסטית , מאיחוד זה נוצר גח"ל .הם התאפיינו במתינות פוליטית.
הציונות הדתית:
לגיבוש אידיאולוגי שח ממש הגיע הזרם הדתי בציונות רק ב-1902 עת הוקמה מפלגת מזרחי כמחאה על החלטת הקונגרס הציוני החמישי לכלול את החינוך במסגרת פעילות ההסתדרות הציונית. מנהיגי המפלגה היו יעקב ריינס והרב קוק. המזרחי שאפה להשתית את חיי הציבור היהודי בא"י על מצוות הדת. מכאן המאמץ הרב שהשקיעה במערכת חינוך דתית. התנגדה לחלוקתה של א"י, נטתה לאקטיביזם אולם שללה פעולות אלימות. עמדותיה נטו לצד ימין והליברליזם כלכלי. על רקע זה קמה הפועל המזרחי.שתי מפלגות אלו התאחדו למפד"ל.
ניתן לראות לפי ארבעת הזרמים את המחלוקת שהייתה נמצאת בה החברה הישראלית. המתח בין דתיות לחילונית עדיין מהווה מוקד של מחלוקת. כל ארבעת הזרמים רואים בא"י טריטוריה של העם היהודי ומדגישים את חשיבותה של ההגירה היהודית כמשאב עיקרי לצורך "בניין אומה".
זרמים רעיוניים אחרים ביישוב:
ברית שלום-הכירו בלגיטימיות של הלאומיות הערבית בארץ וחתרו להגיע להידברות ולהתפשרות עם ערביי ישראל במטרה ליישב את המאבק.
הימין הרדיקלי-גולם בעיקר בברית הביריונים ובמחתרת לח"י. זרם זה הצדיק את השימוש באלימות להשגת מטרות לאומיות.
בצד הזרמים האידיאולוגים הציוניים התקיימו ביישוב היהודי גם כמה חלופות רעיוניות לציונות:
העבריות- אידיאולוגיה זו ידוע בשם כנעניות. דגלה בהקמת יישות פוליטית שתתקיים בגבולות הגדרה המרבית של א"י ותכלול לא רק תושבים יהודים. (ראה סיכום מאמר: הציונות והאתגר הכנעני – יעקב שביט)
היהדות החרדית-המחלוקת בינה לבין התנועה הציונית הייתה לא על מהותה של היישות הלאומית כי אם על הדרך החילונית בה נקטה.
מפלגת הקומוניסטים- דגלה בעקרונות הקומוניזם .
המוסדות המרכזיים בחברה היישובית:
מוסדות חברתיים הם מנגנונים ראשונים במעלה להשגת מטרות חברתיות ולהסדרת יחסים חברתיים.
המוסדות הלאומיים: ההסתדרות הציונית העולמית והסוכנות היהודית
עד סוף שנות ה20 הייתה הנהלת ההסתדרות הציונית המוסד היחיד שהיה מופקד על גיוס כספים, תמיכה חומרית בהתיישבות , הכשרת עולים וקליטתם וכו' אולם בגלל המחסור המתמיד במשאבים החליט הקונגרס הציוני ה13 להקים גוף מורחב שיכלול ציונים ולא ציונים וישמש כ"סוכנות יהודית" גוף זה ייצג את האינטרסים של יהדות העולם ויסייע לפיתוח כלכלי וחברתי של ההתיישבות הציונית. עד מהרה נוצרה זהות כמעט מלאה בינה לבין ההנהלה הציונית.
הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד:שני מוסדות פיננסיים שמימנו את פעולותיהן של ההסתדרות הציונית העולמית ושל הסוכנות היהודית. קרן היסוד מימנה את העלייה והקליטה, ההתיישבות, הכשרה מקצועית וכו'. קק"ל ממנה רכישת אדמות, ייבוש ביצות וכו'.
המוסדות הלאומיים: כנסת ישראל
חברי אספת הנבחרים בחרו את הוועד הלאומי אשר שימש כגוף פרלמנטרי לקביעת המדיניות השוטפת והנהלת הוועד הלאומי הייתה הגוף המבצע. פעולות הוועד הלאומי התמקד בתחומי הפנים- מתן שירותים ליישוב קיום מגעים עם שלטונות המנדט ועם הנהלת הסוכנות, פעולותיו התרחבו לפי צורכי היישוב והם כללו חינוך, בריאות,רווחה ועוד. הוא הקים גם מחלקה משפטית וקיים דיונים על מצב היישוב, ביטחון, עלייה וכו'. הוא הוסמך להטיל מיסים למימון פעולותיו.עם הקמת המדינה הועמדו מחלקות הוועד הלאומי לרשות הממשלה שהוקמה.
המוסדות המוניציפאליים-הוקמו ע"י הבריטים בכל חלקי הארץ.
פקודת העדות הדתיות-שמכוחה הכירו שלטונות המנדט בכנסת ישראל כארגון הארצי של יהודי א"י-הסדירה את הארגון של ועדי הקהילות.ועדים אלה היו אחראים לאספקת שירותי דת באמצעות מוסדות מקומיים,לייצוג האוכלוסייה היהודית לפני השלטונות הבריטים, להוציא לפועל את הוראות הוועד הלאומי ולגביית מיסים עבורו.
מוסדות הדת- היה חלק בלתי נפרד מפקודת העדות הדתיות ולכן הוחלט שלצד כנסת ישראל יתקיים ארגון שיתמקד בסיפוק צורכי דת והוא הרבנות הראשית.
הסתדרות העובדים-מטרתה הייתה לאחד את כל הפועלים תחת גוף אחד. היא לקחה על עצמה לעסוק בייצוג עובדים, הקמת משקים חקלאיים, לקלוט עולים וללמדם את שפת העברית, ולייצג את הפועלים בכל גוף שפעולתו נוגעת להתיישבות.
הארגונים הלא פוליטיים בסקטור האזרח: מאחר שההסתדרות הוקמה בידי תנועת הציונות הסוציאליסטית כאיגוד מקצועי המגן על זכויות העובדים, היו מעסיקים ובעלי אמצעי ייצור מנועים מלהצטרך אליה לכן התאגדו יחד ולא ניסו לקדם את עצמם בדרכים פוליטיות. ארגונים אלה היו משקל נגד לתנועת העבודה. עוצמתו הכלכלית של הסקטור הפרטי הייתה רבה מזו של המשק ההסתדרותי.
ארגונים צבאיים בחברה היישובית: היהודים היו צרכים להתחיל להגן על עצמם:
*בר גיורא והשומר-תפקידם היה להגן על ישובים יהודים מפני ערבים..
*ההגנה-בעקבות כשלון ניסיונות ההתגוננות של היישובים היהודים החליטו ראשי אחדות העבודה על הקמת ארגון הגנה ארצי שיהיה כפוף להנהגה הפוליטית. החל מסוף שנת1947 החלה ההגנה לפעול כצבא לכל דבר, לאחר הכרזת העצמאות הפך ארגון ההגנה לצבא המדינה.
*הפלמ"ח-נוסד בידי ההגנה במטרה לשמש ככוח לחימה מיומן וסדיר שיעמוד בכל עת לרשות הפיקוד העליון של ההגנה ויגן על היישוב אם הצבא הבריטי יצטרך לסגת בגלל איומי גרמניה.
*האצ"ל- קם בעקבות ויכוח בין מתונים לאקטיביסטים בנוגע לאופי הארגון ועל דרכי בפעולותיו של הגנה. חבריו צידדו בשיטות פעולה התקפיות. רבים מחבריו היו מקורבים לתנועה הרביזיוניסטית. בעקבות המרד הערבי בצעו אנשי האצ"ל שורה של התקפות ופעולות תגמול בערים ובכפרים ערביים ובשנת 1939 עם פרסום הספר הלבן ובו הגבלת עלייה של היהודים פנה האצ"ל גם נגד השלטון הבריטי. למרות שאיפתו להפוך לצבא יהודי נותר האצ"ל ארגון מחתרת. עם הקמת המדינה הוא התפרק וחבר לצה"ל.
*לח"י-בשנת1940 התעוררו באצ"ל חילוקי דעות בשאלת שיתוף הפעולה עם הבריטים ובעקבותיהם פרשה ממנו קבוצת חברים והקימה את הלח"י. הם ראו בשלטון הבריטי כאויב העיקרי של הישוב היהודי והתנגדו לכל שיתוף פעולה איתו.
ראה גם:
רקע היסטורי לדיון בחברה הישראלית: האידיאולוגיה הציונית והחברה היישובית / יער אפרים ושביט זאב:
