גורמי יסוד שעיצבו ומעצבים את החברה הישראלי:
מרכזיות האידיאולוגיה והשינויים במעמדה של האידיאולוגיה- סוגיה ראשונה היא סוגים האידיאלוגיה והשינויים במעמד האידיאולוגיה בישראל. הקשר רחב: המפגש של החברה היהודית המסורתית עם המודרניות יצר כמה תגובות כלפי המודרניות. מדובר במהפיכות שהחלו להתרחש- עיור, תיעוש, חילון, הגירה, לאומיות וכו'. שורת תמורות שהתחילו באירופה והתפשטו. החברה היהודית הגיבה בצורות שונות למודרניות. תגובה ראשונה- הגירה. מהעולם הישן לחדש. תוגבה שנייה- השתלבות. קב' של יהודים מאולצים להשתלב בסביבה ומנסים להיות חלק ממעמד וצריכים להשתלב בתוך הסביבה. תגובה שלישית: הסתגרות. חברה חרדית. בניגוד לטענת החרדים, האורתודוכסיה היא תוצר של המודרניות כאשר המודרנה איימה על החיים המסורתיים והם הגיבו בהסתגרות. תגובה רביעית- ציונות. נתפסה הכי פחות משמעותית. ציונות היא תנועה לאומית שהטענה שמה שמאחד את האתניות זה לא הדת ולא מעמד אלא רק שייכות לקב' לאומית מסויימת. ציונות צמחה על רקע תנועות לאומיות אחרות. זו איד' חילונית (היו בה דתיים אך במהותה היא חילונית) כי קראה לשנות את הסדר הדתי המסורתי להפסיק לחכות לקב"ה. לשנות את מצב העם היהודי ע"י החזרתו להיסטוריה ע"י ריכוזו בטריטוריה מסויימת. עקרנות משותפים: הלאומי והצורך לרכז בטריטוריה. הקמת המדינה היהודית היתה הישג גדול לציונות. בין 48 ל 67 המחלוקת האיד' עסקה בכל שאין יותר מחלוקות גדולות, יש מדינה ויש ריכוז גדול של אוכ' יהודית והציונות לא היתה עסוקה בשנים אלו במחלוקות איד' גדולות. אפילו תנועת החירות שחרתה על דגלה את א"י השלמה בהסכם של איחוד עם הליברלים לא ויתרה על חלום א"י השלמה אך היבנה שהוא לא רלוונטי עוד. היתה תחושה של קץ האיד'. אבל מלחמת 67 (ששת הימים) פתחה מחדש מחלוקת איד' לא רק סביב שאלת הגב' אלא סביב הגדרת ישראל. 67 החזירה לבמה את סוגיית מהם גבולות המדינה וכיצד מוגדר מיהו ישראלי ומי לא? ברור שבאיד' חלו שינויים ותמורות ואנו נמצאים בשלב שיש עדיין ויכוחים בנושא הגדרת הישראליות. ה גורם יסוד אחד שיש להתייחס אליו.
ב. מרכזיות הפוליטיקה והשינויים במעמד הפוליטיקה- גורם משמעותי מראשתי הדרך משנות ה-20. סוגיית הפוליטיקה. אחד הטענות הן שבשראל הכל זה פוליטיקה, היא חודרת לכל תחומי החיים. במידה רבה זה צודק אבל אם ניקח את ציר הזמן ונבחן מה קרה מראשית המאה ואילך נראה שחלו תמורות משמעותיות במערכת הפוליטית בישראל. המע' הפוליטית בישראל היא תולדה של הסדרים פול' שנוסדו סביב שנות ה-20. שיטת הבחירות היחסיות למשל מאפשרת שכל קב' קטנה או גדולה תקבל ייצוג במערכת הפולטית. בשנות ה-20 היה פיצול פוליטי מאוד גדול. אם היית הולך לפי שיטה אזורית, המנצח היה לוקח את כל הקופה. בישראל רצו לתת יצוג לכל קב' פוליטית. כמו כן, ריבוי מפלגות יוצר מצב של סבירות קטנה שמפלגה אחת תיקח 51 אחוז מהקולות ולכן יש שיטה אחרת, שיש אופוזיציה. השיטה נבחרה בשנות ה-20. המפלגות בישראל למעשה בנו את המערכת החברתית, אלו היו מפלגות מיוחדות. תפקיד המפלגות הוא לייצג אינטרס של קב' שונות ולהשתתף במשחק הפוליטי. בישראל לעומת זאת, הן עסקו בבנייה, התיישבות, מוסדות רבים הוקמו ע"י מפלגות פוליטיות. הן לא רק עסקו בפולטיקה אלא גם בשירותים לחברי המפלגה. עם השנים חלו תמורות במעמד המפלגות. הפוליטיקה המפלגתית הלכה ונחלשה עם הזמן ונוצרו סוגים חדשים של פוליטיקה. סוג 1- פול' חוץ פרלמנטרית- הפגנות, מחאות וכו', לא בפרלמנט ולא בכנסת. סוג 2- פוליטיקה קורפורטיסטית- סוג זה קשור לכל הנושא של כלכלה, רווחה וחברה. בין המפלגות אין הבדלים בין שמאל לימין, בכל מפלגה יש המון תפיסות עולם. שחקנים חדשים תופסים את מקום המחלוקות. מצד אחד המדינה, האוצר, שחקן נוסף זה ההון- המעסיקים, שחקן שלישי- העובדים (ההסתדרות כמייצגת את העובדים, גם הולכת ונחלשת). חלק גדול מהמשא ומתן על הסכמים שכר, פנסיה וכו' מתנהלים במשולש הזה ומפלגות אינן רלוונטיות. סוג 3- פוליטיקה פופוליסטית- לא המפלגות הן השחקנים המרכזיים אלא הפוליטקאים. הם מזגזגים בין מפלגות.
ג. הגירה-עליה-קליטה- ההגירה היא אחד מגורמי המפתח בישראל. באופן בסיסי ישראל היא חברת הגירה. רוב האוכ' היהודית בישראל מקורה בהגירה יהיודית. רוב האוכ' או שהיא מהגרת בפני עצמה או דור ראשון למהגרים. הגירה היא גורם יסודי שיעצב את ההתנהלות. 1882- תחילת התגבשות החברה הישראלית החדשה, היו 25000 יהודים. 1948- 650000 והגידול הזה, רובו הגדול מהגירה ומיעוטו מריבוי טבעי. בגל הראשון של ההגירה (1882-1948) הגיעו רוב המהגרים מארצות אירופה ומיעוטם מארצות אסיה ואפריקה. מאז קום המדינה ניתן לדבר על שני גלים עיקריים נוספים: 1. שנות ה-50- פליטי השואה ויוצאי ארצות אסיה ואפריקה. קליטה של מיליון ומאתיים אלף. יש הבדל בתקופה זו בין יוצאי אירופה המגיעים בעיקר בשנות 48-52 ויוצאי אפריקה מגיעים החל מ-54 ועד שנות ה-60. לעובדה פשוטה זו יש משמעות גדולה מאוד על מיקומם בריבוד. מי שהגיע מוקדם יותר יש לו סיכויים גדולים יותר מבחינת ריבוד (וגם לדורות הבאים) ומי שהגיע מאוחר, יש לו ביכויים אחרים לחלוטין. 2. נובמבר 1989 ועד סוף שנות ה-90: הגירה המונית מברה"מ לשעבר. כמיליון מהגרים. 20 אחוז מאוכ' ישראל הם אנשים שהגיעו ב-17 השנים האחרונות. מדובר בגל גדול מאוד, לא כמו גל שנות ה-50 (אוכ' מכפילה עצמה) אמנם, אך עדיין גדול. אין ספק שהגירה היא הגורם של דינמיות החברה בישראל, למשל מי שרוצה להבין צמיחה כלכלית בישראל מוכרח להסתכל על ההגירה. בין 1952 ל-1972 התל"ג בישראל היה בממוצע 9 אחוזי גידול. לא היתה מדינה בעולם שהגיעה למימדי גידול כאלו.זה קרה בעיקר בעקבות ההגירה ההמונית של שנות ה-50.פיזור דמוגרפי גם קשור בגלי הגירה למשל פריחת הפריפריה בעקבות הגירה. שינויים פוליטיים למשל- שינויים תכופים בשנות ה-90 קשור בדפוסי ההצבעה של מהגרים מברה"מ. הגירה היא גורם לשינויים בתחום התרבותי גם. מחד, היגרה אחראית לדינמיות מאידך היא אחראית לקונפ' במדינה.
ד. סכסוך, מלחמה וצבא- ברור שהסכסוך בחברה קשור לקיומו של קונפ' מתמשך. לקונפ' שתי פנים: מחד, קונפ' בין קהילתי (בין הקהילה היהודית לפלסטינים) ומאידך בין מדינתי. אחת התוצאות החשובות של הקונפ' היא הטרנספורמציה הדמוגרפית שהתחוללה בישראל החל מ-1949 עד 1951. מה שקרה בשנים אלו זה שינוי של 7000000 פלס' שחיו בשטח המדינה היהודית שקמה בשטחים שנכבשו, יותר מ-400 כפרים נהרסו. נוצרה בעיית הפליטים כאשר מחציתם הועברו להתגורר בירדן, רובם בגדה המערבית. 200000 ברצועת עזה 100000בלבנון ו 60000בסוריה. בעיית הפליטים היא אחד מגרעיני הסכסוך. בעיות שמתעוררות: 1. כיצד לקיים דמוקרטיה בתנאי של סכסוך מתמשך? יש כאן תערבות של דמוקרטיה ליברלית ודמוקרטיה אתנית. נסיון בחברות אחרות מראה שסכסוך מתמשך מביא למצב בו צבא שולט בחברה. 2. מה הם ההסדרים שהתגבשו בין הצבא שהוא אחד הארגונים המדינתיים החשובים לבין המערכת האזרחית, המערכות הפוליטיות וכו'. הטענה תהיה שבישראל נוצרה שותפות בין האליטה הצבאית לבין האליטות האזרחיות ובעיקר האליטה הפולטית. שותפות בה הצבא בישראל הוא חלק מרכזי בקבלת החלטות בנושאי חוץ ובטחון. 3. מה התפקיד שממלא הקונפ' ביצירת האומה בישראל? בגל הגדול של שנות ה-50 תהו איך להפוך את האומה המהגרת לעם אחד מאוחד. אופציה אחת היא לא לעשות דבר אופציה נוספת היא לחקות את הדפוס האמריקאי והאופציה שנבחרה היא להשליט באמצעים אלימים את השפה העברית ויותר חשוב לבחור צבא באופן מכוון כמכניזם עיקרי בכור היתוך. הניסיון לקחת מהגרים ולעצב אותם כמו הישראלים הוותיקים. נשאלת השאלה האם הצבא עדיין מנגנון מרכזי ביצירת האומה בישראל? נתונים מראים שמתוך כל האזרחים מחצית מתגייסים (בקרב היהודים, הבנים 76 אחוז). כמו כן, בקרב המתגייסים רק 60 אחוז מסיימים שלוש שנים. קשה לדבר בתנאים אלו על צבא העם. רוב הצבא הוא צבא מילואים ורוב ני שי המילואים מעולם לא יעשו מילואים. כל עוד הסכסוך קיים ברור שהצבא ישחק תפקיד אבל אין ספק שמאז מלחמת יוה"כ אנו עדים לתהליך היחלשות במעמד הצבא בישראל. יש חוקרים ואף קצינים בכירים בצבא שטוענים שאם לא מדובר בצבא העם אולי כדאי לצבא לעבור לדפוס אחר מהדפוס של אומה במדים– צבא מתנדבים מקצועני. ביטויים ראשונים של התופעה נראים כבר בשנות ה-80.
שסעים חברתיים: מעמד; מגדר; עדה/אתניות; דת; לאום- מחלוקות בין קב' אזרחים שונות. אנחנו מדברים על6 שסעים מרכזיים בחברה הישראלית. 1. אתני לאומי בין יהודים ישראלים לבין הפלס' אזרחי ישראל. 2. בקרב היהודים בין דתיים לחופשיים. 3. בקרב היהודים שסע אתני מעמדי בין אשכנזים מזרחים ורוסים. 4. מגדר– גברים נשים. 5. שסע מעמדי ריבודי סביב סוגיית הקצאת משאבים בחברה. 6. שסע אידיאולוגי סביב סוגיה של מהי החבר הישראלית, מי מגדיר? מה הם הגבולות שלה? לצורך ההקדמה כמה הערות: 1.הפרדה בין השסעים היא הפרדת תיאורטית בלבד. במציאות אמפירית קיימות חפיפות ומתאמים בין השסעים. ניתן לראות שבין השסע הלאומי למעמדי יש חפיפה- בתחתית סולם הריבוד יש פלס' אזרחי ישראל. השסעים שונים זה מזה במידת הדיכוטומיות שלהם. שסע ערבי יהודי הוא מאוד דיכוטומי גם השסע המגדרי די דיכוטומי. שסע עדתי כל עוד דובר ב-2 קב' עדתיות היה מעין דיכוטומי. מעין בגלל שמשלבים מאוד מוקדמים שיעור הנישואים הבין עדתיים היה גדול (9 אחוז עד 33). היום יש התגבשות קב' אתנית נוספת- רוסים. מהגרים שהגיעו מברה"מ הולכים ומתגבשים כקב' אתנית כמו שהתגבשו יוצאי אסיה ואפריקה כמזרחים. אתניות ממשיכה לשחק תפקיד חשוב ומשמעותי ביותר אף על פי קב' הולכת וגדולה של ילדים שהם תוצר של נישואים בין עדתיים. קב' נוספת היא אזרחי ישראל דור שלישי שהמדניה לא מגדירה להם רקע אתני למרות שהוא לא באמת נמחק. יש קב' גדולות של אנשים שקשים להגדרה אך זה לא אומר שהשסע לא קיים. יש להבחין בין שסעים דיכוטומיים לשסעים המצויים על קו רצף- אלו שסעים שבהם אתה לא יכול לדבר על שתי קב' אלא יש לך גוונים שונים על קו הרצף. למשל השסע בין דתיים לחופשיים, אם נסתכל על השסע הזה ישנם קב' שיש להן אינטרס להציג את השסע כדיכוטומי. ע"מ לעשות זאת קוראים לחופשיים חילוניים וכך מגדירים מי האויב ומול מי אני נאבק. טומי לפיד והחרדים זקוקים להגדרה כדי לבסס זהות. באופן אמפירי השסע לא באמת דיכוטומי אלא מצוי על קו רצף- חילונים אידיאולוגיים—חילונים בפועל—מסורתיים—דתיים לאומיים—חרדים לאומיים—חרדים מגוונים. זה לא שסע חילוני ודתי אלא הרבה קב'. דוגמא נוספתהוא השסע הריבודי: עניים—פרולטריון—מעמד בינוני—בינוני גבוה—אליטות. שוב, לא שסע דיכ'.
שסעים ממלאים תפקיד מרכזי בחיינו למשל: השסע העדתי מעמדי– עד אמצע שנות ה-80 היתה חפיפה בין עדה למעמד ללאומיות החל ממחצית שנות ה-80 קורים שינויים שמקטינים את החפיפה בין אתניות לאומיות ומעמד. משנות ה-90 ועד היום קיים קיטוב גדול במבנה המעמדי בישראל. החברה הופכת למצב בו מאיון עליון לוקחים חלק גדול מההכנסה בישראל.
שסע בין דתיים לחופשיים כאמור, אינו דיכוטומי. יש גידול דמוגרפי בחברה החרדית. יש התחזקות של קבוצות חילוניות. המשמעות היא שהקונפ' עתיד להישאר.
גם השסע האתני לאומי ממלא תפקיד חשוב. יש 20 אחוז שתובע זכויות שוות לרוב. גם יימצא פתרון לקונפ' יישאר קונפ' בתוך החברה בין גישות שונות כלפי פלסטינים אזרחי ישראל.
חזרה אל: החברה הישראלית – סיכומים
