סיכום מאמר: סמי סמוחה -המשטר של מדינת ישראל: דמוקרטיה אזרחית, אי-דמוקרטיה או דמוקרטיה אתנית?
סמי סמוחה, המשטר של מדינת ישראל: דמוקרטיה אזרחית, אי-דמוקרטיה או דמוקרטיה אתנית? סוציולוגיה ישראלית ב(2) (2000). עמ' 568-579, 590-601, 617-623.
מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
יחסי ערבים- יהודים בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית \ סמי סמוחה
ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – סיכומי מאמרים
דגמי הדמוקרטיה האזרחית ומידת התאמתם לישראל
סמי סמוחה, במאמרו "המשטר של מדינת ישראל: דמוקרטיה אזרחית, אי-דמוקרטיה או דמוקרטיה אתנית?" מציג ארבע דגמים של דמוקרטיה ובוחן את מידת התאמתם למדינת ישראל:
דגמי הדמוקרטיה האזרחית– דמוקרטיה שהאזרח או ציבור האזרחים נמצא במרכזה:
א. דמוקרטיה ליברלית אינדיווידואלית– הענקת זכויות פרט שוות לכל, הגנה מאפליה, יצירת תנאים לתחרות חופשית בין כל האזרחים וכו'. הדמוקרטיה מעוגנת בפרט, ולאומה אין משמעות מעבר לציבור האזרחים. לא מזוהה עם קבוצה אתנית כלשהי או תרבות כלשהי. [569] מקור הלגיטימציה למדינה היא הסכמה לגבי החוקה או נוכחות בטריטוריה משותפת, ללא שיקולים ערכיים עמוקים וכו'. המגבלות היחידות על הפרטים הן ביחס לפגיעות בפרטים אחרים.
ב. דמוקרטיה ליברלית רפובליקנית– הדמוקרטיה המקובלת והשכיחה ביותר בעולם. זכויות פרט שוות, אין זכויות קולקטיביות, אבל המסגרת היא מדינת הלאום שמהווה קהילת על של כלל האזרחים במדינה. המדינה מטפחת את המאפיינים המשותפים לבני כל הקבוצות (שפה אחת וכו'), ולא מתערבת בעניינים האתנים. בנוסף להשתייכות לקהילת המדינה, כל פרט משתייך גם לקבוצה מסוימת (אתנית/ לשונית/ תרבותית), המעניקה לו תחושת הזדהות. מי שרוצה לשמור על התבדלות נדרש לשלם מחיר מסוים.
ג. דמוקרטיה קונסוציונלית– יש הכרה רשמית בקבוצות האתניות השונות ומוענקות זכויות קיבוציות. שימוש בכלים של ייצוג יחסי, שלטון קואליציוני, אוטונומיה ומתן זכות וטו נגד החלטות שפוגעות באינטרסים חיוניים של המיעוט. בד"כ יש שסעים מתונים בין הקבוצות באוכלוסיה, רמה חברתית כלכלית פחות או יותר אחידה.
ד. דמוקרטיה רב תרבותית (דגם ביניים על הרצף שבין ליברלי לקונסואציונלי)- [570] החפיפה בין מדינה ולאום מטשטשת. זכותם של מיעוטים להיות שונים מוכרת וניתנות זכויות קיבוציות, אבל ההסדר אינם מעוגנים בחוק. המדינה לא מתיימרת לאמץ לאום מסוים, ובהתאם הלחצים על הקבוצות השונות חלשים יותר.
מידת ההתאמה לישראל
[התייחסות לכל אחד מן המודלים- מי רואה את ישראל ככזו, ולמה סמוחה סבור שהמודל אינו מתאים]
קשה להכניס את ישראל לאחת הקבוצות, וזאת לאור הבסיס של המדינה- אומה יהודית, אתנית-דתית. יחד עם זאת, בישראל (ובשאר העולם) מקובל לראות את ישראל כדמוקרטיה אזרחית. גם במגילת העצמאות משתקפים עקרונות ליברליים. חוקי היסוד מ- 92' כעיגון המשטר כדמוקרטיה ליברלית.
[571] הפסיקה הישראלית קובעת שהחוק הישראלי מבוסס על עקרון השוויון, הגם שהעקרון לא מעוגן מפורשות בפסיקה (הדוגמא המובאת היא פס"ד קעדאן). בכך אפשר לראות רמיזה לכך שישראל היא דמוקרטיה ליברלית אינדיווידואלית.
נויברגר רואה את ישראל כדמוקרטיה ליברלית לכל דבר, וסבור כי בישראל מתרחשים תהליכים של דמוקרטיזציה וליברליזציה הנגרמים ע"י כוחות פנימיים (ולא חיצוניים, כגון הגלובליזציה והמעבר לשלום).
סמוחה סבור כי לתפיסה זו אין בסיס, שכן רוב הזכויות האזרחיות והחברתיות אינן מבוססות בתשתית חוקית והסכמה לאומית, וגם ממסמכי היסוד של המדינה עולה כי למדינה אופי לאומי לא אזרחי מובהק. ישראל אינה מדינה נייטרלית, אלא מדינה שרואה את עצמה כמייצגת את העם היהודי בעולם כולו ואת הרוב היהודי בארץ.
במבט ראשון סביר לראות את ישראל כדמוקרטיה ליברלית רפובליקנית- "ישראל מדינה יהודית כפי שצרפת היא מדינה צרפתית" (הציטוט לא מדויק אבל נראה לי שהבנתם J). זוהי העמדה גם של כל המפלגות הלאומיות.
[572] מאידך, ישראל לא תואמת גם למודל של דמוקרטיה ליברלית רפובליקנית, שכן לא יצרה, ולא התכוונה ליצור, אומה אזרחית כלל ישראלית אחת, אלא שמרה על ההפרדה בין היהודים לערבים במדינה. ישראל אינה מכבדת את עיקרון השוויון בתחום זכויות הפרט; מעניקה זכויות קולקטיביות מסוימות למיעוט הערבי, ואוטונומיה דתית לא סטטוטורית ליהדות הדתית לאומית וליהדות החרדית- דברים המנוגדים לתפיסה של דמוקרטיה ליברלית רפובליקנית. המצב המשפטי גם לא מאפשר שינוי של אופי המשטר באופן דמוקרטי- החוק שולל את קיומה של מפלגה שאינה מכירה במדינת ישראל כמדינת העם היהודי, ותקנון הכנסת אוסר על הצעת חוק שתאפשר זאת.
אפשר לראות את ישראל כדמוקרטיה רב תרבותית, בכך שמעניקה זכויות קיבוציות לקבוצות מסוימות, ומאפשרת את קיומן של מספר מערכות חינוך במימון המדינה.
[573] זוהי גם עמדת אבינרי, שטוען שגם סמלי מדינה יהודיים לא גורע מהאופי הרב תרבותי של המדינה, ומפנה למצב במדינות רב תרבותיות אחרות. גם חוק השבות אינו ייחודי שכן בכל מדינות ההגירה יש נטייה להעדיף קבוצות מהגרים מסוימות.
גם דאוטי מגן על התפיסה לפיה ישראל היא דמוקרטיה ליברלית מערבית לכל דבר (אך גם הוא מכיר בכך שישראל ממוקמת בצד "האתני" של הספקטרום). לדעתו ישראל יכולה וצריכה לרכך את המאפיינים האתניים ע"י כינון הסדרים קונסוציונלים ביחסי ערבים- יהודים.
לדעת סמוחה גם תפיסה זו אינה נכונה, שכן המדינה לא עושה מאמץ לבסס תחושת שייכות כוללת לכל אזרחי המדינה, והאלמנט האתני מאוד דומיננטי (בשונה ממדינות רב תרבותיות אחרות).
[574] גישה אחרת גורסת כי מדינת ישראל היא מקרה חריג- מדינת לאום בעלת משטר דמוקרטי רפובליקני, שמסרבת להשתנות ולהפוך לדמוקרטיה רב תרבותית (כפי שמדינות אחרות שהיו במצבה השתנו).
אחרי הבחירות ב- 99' הוגשה ע"י סיעת חד"ש הצעת "חוק יסוד: שוויון האוכלוסיה הערבית", שמגדירה את ישראל כמדינה "דמוקרטית ורב תרבותית". ההצעה לא נדחתה על הסף בשל חשש מעתירה בנושא, וגם מתוך המחשבה שאפשר יהיה לפרש את התיבה "דמוקרטית ורב תרבותית" באופן רחב ועמום שיתיישב עם הגדרת המדינה כ"יהודית ודמוקרטית"- שכן בהצעת החוק אין קריאה לביטול ההגדרה היהודית, ואין קריאה להגדרת המדינה כדו לאומית.
גם הטענה כי ישראל הינה דמוקרטיה קונסוציונלית רחוקה מהמציאות. [575] דון יחיא מבססת טענה זו על כך שהקבוצה הערבית והקבוצה היהודית אינן נהנות ממעמד שווה, ואין שום דינמיקה של הסכמה ופשרה וכו'- ולמיעוט הערבי אין זכות וטו ביחס להחלטות שעלולות לפגוע באינטרסים החיוניים שלו. כדי שהדמוקרטיה תהיה קונסוציונלית, יהיה צריך להכיר במדינה כדו לאומית- וזה משהו שהיהודים במדינה לא יסכימו לו.
סיכום מאמר: סמי סמוחה -המשטר של מדינת ישראל: דמוקרטיה אזרחית, אי-דמוקרטיה או דמוקרטיה אתנית? – חלק 1- חלק 2– חלק 3 –חלק 4
