מרגע שקמה המדינה, מיהרה הממשלה להכריז במגילת העצמאות כי "מדינת ישראל פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות". גישה זו גם קיבלה את ביטויה באמצעות חוק השבות הקובע קטגורית כי כל יהודי זכאי לממש את זכותו ולעלות לארץ בזכות ולא בחסד. על פי גישה זו, לא נחשבו העולים למהגרים המבקשים להיכנס לארץ זרה כי אם לבנים השבים למולדתם.
אם כן, מחויבותה הערכית של מדינת ישראל לעליה נתפסת כקודמת לשיקולים כלכליים ובכך היא נבדלת מארצות קולטות הגירה המגבילות את הרכבה ומימדיה על פי שיקולים כלכליים, פוליטיים וחברתיים.
הטיפוס האידיאלי של עליה ציונית קשור בגורמי משיכה אידיאולוגיים יותר מאשר בגורמים אינסטרומנטליים. המניעים לעליות הראשונות היו בעיקרם אידיאולוגיים שהרי הארץ היתה דלה וכלכלתה פחות מפותחת מאשר בארצות מוצאם. למרות זאת קשה למדוד כמה מהם היו "עולים" וכמה היו "מהגרים" משום שנאלצו לנטוש את ארץ המוצא שלהם.
ליסק (1995) טוען שהיו עולים ששני הסוגים של עליה והגירה התמזגו בהם. אולם ברבות השנים הגיעו לארץ יותר ויותר עולים ששיקולים אינסטרומנטליים היוו גורם בעל משקל בעליתם. דבר זה גרם לקשיים בתהליכי קליטתם והשפיע על מחויבותה של החברה הקולטת לעליה ולעולים. דבר זה השפיע על החלוקה ל"עולים" ו"ותיקים" שחשבו שעל העולים לעבור תהליך שינוי שאותו הותיקים כבר עברו. גישה זו העמידה את העולים בעמדה נחותה ונוצרה חלוקה לשתי קבוצות.
חלוקה זו בלטה במיוחד בקליטת העליה של שנות ה-50 כשרוב הותיקים היו אשכנזים לעומת כמחצית מן העולים החדשים הגיעו מארצות האיסלאם.
כפי שכבר הוזכר, המשמעות היתה מעבר לחלוקה האתנית והגיאוגרפית מאחר וחברת הותיקים האשכנזית בארץ היתה קבוצת האליטה הדומיננטית בחברה המתהווה, שהנהיגה את המדינה והשפיעה על מדיניות הקליטה ויישומה.
הנסיון "לחברת" מחדש את העולים, ההתניה של קבלת דיור ועבודה בתמיכה פוליטית וההתעלמות המוחלטת מרצונם העצמאי של העולים היה ביטוי ליחסי כוח שהתהוו בין העולים לותיקים.
התקימה מערכת של זלזול, התנשאות, אפליה וקיפוח בהקצאת משאבים שנבעו מכך. זה היה סיפורו של קונפליקט שהלך והתהווה בין העולים לותיקים.
חשוב להוסיף שמערכת היחסים בין הותיקים לעולים הושפעה גם מציפיות שני הצדדים: הותיקים חשו תחושות של הצלה כלפי העולים, והעולים עצמם לא ראו עצמם כמהגרים זרים, אלא כבנים השבים למולדת. לפיכך הציפיה היתה שיקבלו אותם בזרועות פתוחות, יספקו את צורכיהם ויקדמו אותם במעגלי המשק והחברה.
גם הרעיון השוויוני של הציונות הסוציאליסטית חיזק ציפיות אלו. לכן, בעצם התכנית ליישבם באזורי פיתוח מרוחקים ממוקדי הכוח הם ראו מגמה של קיפוח.
הותיקים סברו שעל העולים לעבור תהליך סוציאליזציה ויש ללמדם כללי חיים בחברה מודרנית. זה כלל גם את העולים מארצות האיסלאם וגם את פליטי השואה.
