הפילוסופיה השמרנית של אדמונד ברק
הסיכום להלן הינו חלק מסיכום הקורס "אידיאולוגיות מודרניות" מתוך מאגר הסיכומים במדעי המדינה
אדמונד ברק מהווה תגובה שמרנית למהפכה הצרפתית, שהיא הייתה המעשה שנבעה מההגות של תנועת ההשכלה הצרפתית. ברק שחי בתקופה זו, מגיב לרעיונות שעמדו ביסוד המהפכה הצרפתית, לרעיונות של וולטר ורוסו.
וולטר בעמדתו הקיצונית שהיסטוריה אנושית היא זיכרון דברים של בורות ואמונות טפלות. כל מה שקרה בהיסטוריה היא קונספירציה אנושית כדי להעשיר אדם באפלה. כאשר עמנואל קאנט אומר "העז לדעת", הוא בעצם התכוון לאי-יכולת של אדם לדעת עד אותה תקופה של המהפכה.
רוסו טוען טענה שהיא רציונאליסטית (מבוססת על תבונה והבנה אבל לא על ניסיון פוליטי), במרכזה כל חברה היא אמנה חברתית. הלגיטימיות שלה בנויה על הרצון הכללי שנמצא במרכזה. השאלה היא מאין הרעיון הזה בא? האם מניסיון היסטורי? לא, מכיוון שאין תפיסות לאורך זמן שהחברה היא אמנה חברתית. רוסו בעצם המציא את הרעיון.
בעבור אדמונד ברק, המהפכה הצרפתית הופכת להיות לאט ליותר קיצונית. מאז אותה מהפכה כל כמה חודשים הייתה מעין מהפכה זעירה של קבוצה רדיקאלית מזו הקודמת לה. בפרלמנט הצרפתי של הזמנים ההם, בימין היו המתונים ובשמאל היו הרדיקאלים, אלו שבמרכז נקראו ה"מרה" (= ביצה) – זו ההבחנה בין ימין לשמאל.
לאחר המהפכה הצרפתית, בכל דור אלו שהיו בראש של הקיצוניים נפלו קורבן לאלו שנהיו קיצוניים יותר. 1792/3 נקראת שנת "הטרור" מכיוון שאז יותר מבעבר היה רצח סיטונאי של מי שלא קיבל את קו המחשבה של הקיצוניים ביותר.
אדמונד ברק ישב באנגליה באותה תקופה, וכמה חודשים אחרי נפילת הבסטיליה הוא כותב את ספרו "הרהורים על המהפכה בצרפת". הוא היה חבר פרלמנט (לא פילוסוף פוליטי), והיה ידוע כאדם מלומד. הוא יצא להגן על המסורת של מה שהיה לפני המהפכה הצרפתית. בספרו אדמונד ברק מנבא בצורה מדויקת מה יקרה בצרפת (לגבי הקבוצות שמפילות קבוצות פחות קיצוניות). הוא הבין דבר בתוך דבר.
מאוד קשה להציג את עמדותיו של ברק מכיוון שאין הוא הוגה דעות סיסטמי. הוא נרתע מחשיבה שמתנתקת מהעבר. הוא לא כתב ספרים רבים, הוא כתב לרוב חוברות, שהיו מיועדות לדבר על מצב פוליטי מציאותי. אפילו הספר הזה הוא מין דיאלוג עם מישהו (שאלה ותשובה).
הוא היה מעדיף שיתארו אותו כאדם עם ניסיון פוליטי רחב, עם רצון להבין מהם ההתפתחויות ההיסטוריות האמיתיות. לא הפילוסופיה, אלא העשייה המורכבת. ברק חוזר שוב על הטענה שהמציאות איננה מכונה, כלומר כל הדימוי הזה של חברה מכאנית זה טעות. הגוף האנושי לעומת הגוף המכאני עונה יותר לדימוי אורגאני. כלומר אי אפשר לעשות עם הגוף מה שעושים עם מכונה. הדימוי האורגאני הוא של קשרים יותר מהותיים של חלקים במדינה.
הוא תמיד חזר לעולם ולניסיון האמיתיים של החיים הפוליטיים. הוא תמיד דיבר על האריג הדק, המרוכבות של הבנת אופי האדם והחברה האנושית. ברק לא היה יכול לכתוב חיבור ארוך מבלי שיהיה מישהו לפניו. הוא אומר במקום אחד "אני חייב לראות את הדבר".
ברק ראה את המהפכה הצרפתית כמין תרגיל אקדמאי של אקדמאים, שיש להם תיאוריות מסוימות שפועלות לשינויים חברתיים המבוססים על היפותזות ואין להם עומק היסטורי. לכן, הוא דחה לחלוטין את טענותיהם של וולטר ורוסו. עבור ברק אותם אופנות אינטלקטואליות מתגברות על החלק הקשה של ההיסטוריה, הן דוחקות הצידה את מה שההיסטוריה מראה.
אותם מהפכנים היו אנשים עם רעיונות "חצי אפויים". אותם מהפכנים שבצרפת רצו לקחת מוסדות חברתיים בני אלפי שנים ובכוח תבונתם להוריד ולחסל אותם ולבנות חברה אחרת. הם רצו אם כן להרוס את הבניין של הציוויליזציה, כיוון שהם חשבו שהם יודעים יותר טוב. הם לא היו מודעים לעוצמה המרובה שיש במוסדות שהיו קיימים עשרות/מאות אלפי שנים.
לפילוסופים האלו היו חלקים קטנים של ידע פה ושם, אבל לאדם בודד אין את היכולת לתפוס את מהלך ההיסטוריה כולה. הם תמיד מעדו על מידע בסיסי שהיה להם, ובמקום לפנות להיסטוריה המורכבת והעשירה כ"כ, המסורת של בני אדם, הניסיון והתהייה של מאות שנים, הם בנו רעיונות מהופכים וניסו עם הרעיונות האלה, שאין להם שום עוגן, לשנות את המציאות בבת אחת.
הרעיונות האלה נשמעים מאוד שמרניים, נראים כאילו שברק אינו מעוניין בשום שינוי, מתנגד לכל מהפכה וכו'. אך זה לא נכון, ברק האמין בדמוקרטיה ובכל המסורת האנגלית האירופית שהציע ימי הביניים. הוא היה הוגה דעות מודרני ולא מסורתי! את המהפכה האמריקנית למול הצרפתית הוא ראה בעין יפה. כי ההבדל ביניהם הוא שהאמריקנית לא "המציאה את הגלגל". הם ניסו לטעון שיש זכויות היסטוריות לאנגלי-אמריקאי, על בסיס "המגנה קרתא", למלך אין זכות להטיל מיסים, הוא צריך להתייעץ קודם.
לעומת המהפכה הצרפתית, המהפכה האמריקנית הייתה מהפכה לאומית ולא חברתית. מהפכות חברתיות (שמעמד מסוים לוקח מקומו של מעמד אחר) לרוב נכשלות. במאה ה-20 למשל, לא נפל עולם דמוקרטי לשמאל אף פעם, כל הנפילות היו לכיוון הימין. אין מקרה שדמוקרטיה תקרוס והיא תלך לשמאל (הדבר היחיד של היינדה בצ'ילה – אך זה לא הצליח).
ברק אומר שביולוג שאף פעם לא החזיק סכין מנתחים, והוא הולך לנתח בן אדם על סמך תיאוריות ביולוגיות שלו ולא על שום דבר מהעבר, זו טעות! תיאוריות אינן רלוונטיות להבנת הפוליטיקה, תיאוריה פונה לכיוון אחר ופוליטיקה היא משהו מעשי. לכן שמדברים על שינוי של מציאות פוליטית מסוימת אז עלינו תמיד לחזור לעשייה, לאותו אריג מורכב של ההיסטוריה.
מוסדות חברתיים כמו משפחה, כנסייה, רכוש פרטי וכו' אינן המצאות. אף אחד לא המציא אותן, הם נרקמו במאות השנים, במקומות שונים ובתקופות שונות. אם כן מוסדות כמו דת, מלוכה וכו', חשוב להבין אותם כמשהו שההיסטוריה הוציאה ממנה לאורך זמן. אם מוסדות כאלה לא היו מוצלחים (שהחזיקו מעמד כי הם יעילים לאדם), הם לא היו נשארים.
לכן, כאשר מישהו הולך לעשות רפורמה אסור לו להיות פזיז. אומר ברק אם אתה רוצה למצוא חותם לנאותות של מוסד, אז יש לראותו כמעין הצטברות של חוכמה אנושית במשך מאות שנים. הרבה מאוד בני אדם בהרבה מאוד נסיבות ותקופות. מישהו שמתעלם מההצטברות הזו של ניסיון אנושי מורכב רבת שנים ורוצה להמציא משהו אחר, עושה משהו שלא יעשה! הוא פשוט מתעלם מהקול הרועם של ההיסטוריה. ככל שמוסד נשמר יותר כך חייבים לראות באותו מוסד מאגר של חוכמה אנושית. ההיסטוריה האנושית היא זיכרון דברים של ניסיון ותהייה.
דברים שאינם משרתים את בני האדם ייעלמו פשוט. לא צריך מהפכה כי ההיסטוריה תעשה בעצמה את זה. לכן מהפכה היא מין תרגיל מסוכן ומיותר שמביא אין סוף של כאב לאדם בלי תועלת. ההיסטוריה אינה יכולה לקבל את התפרצויות של רפורמות. אדרבה, ההיסטוריה עושה את דרכי המהפכה אבל בדרכה שלה (בצורה מבוקרת וזהירה).
בני אדם כיחידים יכולים להיות גאונים, אבל גם יכולים לעשות טעות קטסטרופאליות. מכיוון שהם מסתמכים רק על הניסיון האישי שלהם (יהיו גאונים ככל שיהיו). לעומת יחידים, שהם נוטים להגות לפעמים לא נכונה, "המין האנושי הוא באמת גאון". האמין האנושי צובר חוכמה מדור לדור, לעומת פילוסופים שהם משקל נוצה, אין להם את החוכמה הזו הגדולה.
"טבע האדם הוא עדין מאוד ומורכב מאוד" – לכן הוא מגיע למסקנה שאין תשובות פשוטות. שפילוסופים מנסים לתת תשובות פשוטות זוהי טעות יסודית בהבנת ההתנהלות האנושית.
ברק אומר שפילוסופיה הוא יועץ רע לענייני שאלה מה עושים:
1. פילוסופים מדברים תמיד בלשון פשוטה, כאשר בהיסטוריה החיים החברתיים תמיד מורכבים.
2. פילוסופים מתבססים על אידיאלים היפותטיים. כאשר עשייה חברתית היא תמיד קונקרטית בנוכחות של היום ממש.
3. פילוסופים טוענים שהם מתבססים על רציונאליות (תשובות שהם מעל לזמן) כאשר חברה אנושית-פוליטית היא תמיד בקונטקסט מאוד צר. יש אי-התאמה בין הראיה הרחבה של הפילוסופיה. ברק קורא להם בזלזול "מטאפיזיקה חברתית", והוא מחזיר אותנו לניסיון היומיומי.
4. פילוסופים מאמינים בטעות שהחברה האנושית הוא מין מוסכמה חברתית שנוצרת לפי רצון האדם. המוסכמות החברתיות הן יצירת כפיו של האדם החושב. אבל הטענה ההיסטורית היא שאין בחברה השתקפות של רצון אדם זה או אחר בדור זה או אחר. בני אדם מורדים נגד ההיסטוריה אבל ההיסטוריה בסופו של דבר "מכסה אותם עם העפר ההיסטורי וחוזרת לדרכה אחרי שהם נעלמים".
ברק מעלה בפנינו עוד בעיה:
כאשר אנו מדברים בתוך מסורת פוליטית מסוימת, הרי יש תקדימים שיכולים לומר לנו מה לעשות. כאשר יש תקדימים ושהשיח והדיון הם בתוך מסגרת היסטורית מסוימת, אז השיח הופך להיות מאופק, מכובד וותרני לאחר. השיח נוטה להיות יותר נינוח. לעומת זאת, כאשר מישהו "ממציא את הגלגל" (כלומר מבסס את תפיסותיו לגבי עקרון פילוסופי חדש) אז מה העוגן שיחזיק אותו עם רעיונות אחרים? האם יש כאן אפשרות לקישור ותיווך? לא!
לכן הפילוסופים הם הגורמים העיקריים לאלימות וקונפליקטים פוליטיים. כל עוד נסתמך על ההיסטוריה אז הדיון יהיה נינוח יותר. ברגע שאתה זורק הארה היסטורית חד-פעמית אז אין מקום לדבר כזה. מה שנראה רציונאלי במקום אחד נראה לא רציונאל במקום אחר. אז איך אנו נבנה שיח היסטורי חברתי-תרבותי שהוא מאופק וענייני ולא משהו שהוא חייב להתפוצץ. במילים אחרות הגות פילוסופית פוליטית נוטה לפנאטיות, לכן הוא טוען שהמהפכה הצרפתית תתפתח שגל אחרי גל של קיצוניים יפנו עורף לקודמיהם. הסגנון הזה של פילוסופים תמיד מביא להתפרצויות מכיוון שאין הכרעה על בסיס משהו משותף, כמו שיש למשל בשפה ובהיסטוריה.
סיכום: צריך להביא את כל השינויים שאנו רוצים לעשות לפני ההיסטוריה, שהיא תקבע. הוא משתמש במילים משקל היסטורי של התפתחות איטית שגורם לאושר תרבותי מסוים. הוא מוסיף שאדם שמרגיש את אותו משקל של ההיסטוריה, שהוא חש את הקצב והמורכבות, התחושה הזו נקראת prejudiceשל האדם שמבין את כובד ההיסטוריה.
ברק מגיע למין שיא בכתביו, הוא אומר: כשיש אבא חולה, אז מתנהגים באיפוק ובתבונה המרבית ולא מתפתים לדברים מטורפים. אנו צריכים להיות מאוד דומים שאנו מדברים על מדינה. אל לנו להתפתות לתשובות מהירות ופזיזות מידי.
הוא אומר שחברה היא באמת "חוזה אמנה", אבל הוא מבחין בין עמדתו שחברה היא אמנה וחוזה לבין כל הפילוסופים שדיברו על "אמנה חברתית". חברה היא אומנם חוזה אבל היא לא חוזה כמו חוזה על בית, מכיוון שחוזים אלו על דברים נחותים אפשר לבטלם מתי שרוצים. אין הדבר כך לגבי החוזה החברתי, מכיוון שהחוזה הזה הוא אורגאני, הוא לא דבר שאפשר לשנותו. החוזה הזה הוא מעין שיתוף פעולה בין בני אדם, ליצור עולם עם המשכיות ותבונה היסטורית.
הסגות לגבי דברי ברק:
- 1. חברה המבוססת על עבדות – מה עם חברה שתקום יום אחד ותתמרד נגד העבדות. איך יכול להיות, הרי העבדות היא על הרצף ההיסטורי. האם ההיסטוריה תמיד צודקת? יש כאן דברים שההיסטוריה מקבל כמו עבדות, שאין הם תמיד רצויים. מי שטוען לכבוד האדם וחירותו, צריך לראות זאת לא כרציונאליזציה מנופחת, אלא כאופי האדם עצמו.
- 2. מה יקרה לקהילה פוליטית שהיא חלוקה? (למשל על קו אתני) – איזה משקל היסטורי יהיה? הרי ההיסטוריה אינה מדברת לכל אחד. הניסיון של ברק לומר שיש איזה אמת מונוליתית שנמצאת בהיסטוריה, הרי זה לא נכון.
- 3. מה עם חברה שמפלה על רקע גזע? החברה הזו היא חכמה והיא אומרת: הרי גזענות קיימת בכל מקום בהיסטוריה האנושית, אין כמעט חברה שהגזענות זרה לה. הגזענות בצורה כזו או אחרת היא היסטורית. האם אנו חייבים לקבל את הגזענות? ברור שלא! האם אנו כאן לדידו של ברק פסולים לעשייתנו?
- 4. מה קורה בחברה מסוימת כאשר קבוצה אחת שלטת על כל החברה? יש לידה את כל כלי העקיפה, כפייה וזה קורה לאורך דורות רבים. מה יקרה אם אותה אליטה מצליחה גם להשתלט על החברה רעיונית-אידיאולוגית (שולטת בחינוך ובסוציאליזציה וכו')? אין כאן יכולת לפרוץ מעבר לחברה, אז איך הרעיונות של ברק יכולים לטפל בבעיה הזו.
- 5. מדינת ישראל חלוקה רעיונית בין יונים וניצים – היונים: שהוא מסתכל אחורה להיסטוריה היהודית, עם נרדף וסובל, הוא לא יכול לסבול מצב שבו בני אדם מתנהגים לפלסטינים כפי שהתנהגו אלינו. כלומר, צריך להיות אנושיים יותר ולא לחזור על החטאים שאנו סובלים מהם. הניצים: א"י הייתה תמיד לאורך שנים המושא של שאיפותינו, לחזור לארץ, לא להיות כבושים וכו'. מה שני הצדדים הללו עושים? ההיסטוריה הזו שברק כ"כ מרבה לדבר עליה, היא זרמים שונים מורכבים שאפשר ללמוד מאותה היסטוריה מה שרוצים. במה היונה והנץ חלוקים? הם חלוקים במה פירוש המסורת, מה פירוש ההיסטוריה היהודית.
זה אומר לנו שלתפיסה הברקיאנית יש כאן רדידות, שאנו מדברים על מוסדות שההיסטוריה מטפחת. מכיוון שההיסטוריה לא מדברת לכל אחד, לכן ראיה היסטורית היא בעייתית מאוד.
מה נאמר בקשר למסורות הפוליטיות האלו שהן כ"כ מרובות? אם זה נכון שיש קונטקסטים פוליטיים שונים, אז בלתי נמנע שיהיו קונפליקטים ביניהם. מה שנחשב כמידה טובה בצד אחד נחשב לרשעות בצד השני, מסורות פוליטיות הן מאוד מפוצלות ושונות. האם אנו נהיה מוכנים לטעון שמעבר למסורות הפוליטיות האלה אין משהו שמתעלה ועושה אותם אם לא למקשה אחת, אז לפחות לראיה יותר טרנסנדנטאלית.
האם יהיה ניתן לדבר על משהו רחב יותר? בימי הביניים שתי הגישות האלו: הפרטיקולריסטיות ואוניברסאליות היו קיימות. אך בימים ההם, אף אחד לא העלה בדעתו שיש התנגשות ביניהם. לתודעה של ימי הביניים לא הייתה היכולת לראות את הסתירה והניגוד שבין אמונה ותקדימים לבין ראיה אוניברסאלית, שלא מעוניינת במה שאתה עשית אלא בתפיסה כללית.
השמרנות של ימי הביניים התפצלה. בעידן של אידיאולוגיות לשמרנות יש פנים רבות. לא כמו בימי הביניים שכל המרכיבים היו ביחד, בתודעה שלא היו בה סדקים. שאנו נכנסים לעולם המודרני, למחלוקת האידיאולוגית בין מסורות, הדבר כבר נחלש. יש שמרנות פרטיקולריסטית ושמרנות אוניברסאלית. לברק הייתה שמרנות יותר פרטיקולארית.
