צמיחתה ופריחתה של תנועת ההשכלה הייתה באירופה במאה ה- 18. תנועת ההשכלה האירופית הדגישה את מרכזיותם של השכל והתבונה האנושית בכל שטחי החיים של האדם, והטיפה לחופש מחשבה, לחופש דת ואמונה ולשחרור מסמכויות דתיות וממסורות כובלות. תנועת ההשכלה העמידה במרכז את האדם היחיד, את טובתו וחירותו. על פי רעיונות ההשכלה, לא הכלל ולא החברה הם הקובעים את דרך חייו של האדם – אלא רצונו שלו. האדם ניחן בשכל ובתבונה, והוא חופשי להחליט על דרכו. תפיסה זו מבוססת על ההומניזם שהחל בתרבות הרנסנס ושהעמיד במרכז את האדם, הדגיש את עליונותו על כל היצורים האחרים והכיר בזכות הבחירה החופשית של כל אדם ואדם. נראה שתפיסה זו, המדגישה את מרכזיותו של האדם ואת חירותו, משכה את לבם של יהודים רבים וקירבה אותם אל ההשכלה. התנועה הצמיחה מחשבה מדינית-כלכלית חדשה, שעוררה בקרב היהודים ציפיות לשינוי ביחסם של בני אירופה אליהם. המשכילים דגלו בעיקרון כי "יש להעריך בני אדם לא לפי השתייכותם הדתית אלא לפי התועלת שהם מביאים למדינה", ולפיכך גרסו כי יש למצוא דרכים שבהן יהיה אפשר "לתקן את היהודים" ולהביא לשילובם בחברה האירופית. ע"ע תקופת ההשכלה.
קנה המידה החדש של ההשכלה הוא השכל, התבונה והטבע ולא רק המסורת. מנהיגה הרוחני של תנועת ההשכלה היהודית היה משה מנדלסון, פילוסוף יהודי שחי בגרמניה. מנדלסון ביקש להוכיח כי אדם יכול להישאר יהודי נאמן ברשותו הפרטית, ויחד עם זאת לתרום לתרבות הכללית. מפעלו הספרותי הגדול הוא תרגום התורה לגרמנית עם ביאור חדש. יהיה יהודי בביתך וגוי בצאתך.
תנועת ההשכלה החלה כמרי רוחני: מרד כנגד הדת העל-טבעית והכנסייה ובעד דת טבעית ומוסרית מעשית. התנועה הייתה נגד האמונה בכוחות העל-טבעיים ובעד פשטות וחופש לפרט, התנועה דגלה בשוויון זכויות וחינוך לכל. אלוהים נתן לאדם שכל לא כדי להבין את אלוהים אלא כדי שהאם ינצל את שכלו לטובתו שלו.
תנועת ההשכלה הייתה חילונית באופיה, ספקנית, מעשית וליברלית. ממנהיגיה הראשונים היו לוק ויום באנגליה, מונטסקיה, וולטר בצרפת. השלב ההתחלתי של תקופת ההשכלה היה בעיקר שוללני, אולם החלל הריק שנוצר ע"י הביקורת ההרסנית החל מתמלא עד מהרה באידאה חדשה: הטבע, האינסטינקטים והרגשות הטבעיים של האדם הם מקור ההשכלה האמיתית והפעולה הנכונה. רוסו היה מבשרה הראשי של ההשכלה (רעיון התנועה התגבש לאחר 1760) אשר הטביע את חותמו על הפילוסופים לסינג והרדר ועל התנועה הספרותית בגרמניה שכינויה היה "שטורם אונד דרנג" (סער ודחף). המשותף לשתי האידאות הבסיסיות של המאה ה18 היה אמונה ביעילות ההשכלה ואמונה בערכו של הרגש הטבעי הפשוט. המהפכה המדעית של המאות ה- 16 וה- 17 שמחולליה היו קופרניקוס, קפלר, גלילאו וניוטון היא שהיוותה את המשענת העיקרית של תנועת ההשכלה. המהפכה המדעית עזרה בכך שניערה את ההשקפות הישנות והשגויות וחיזקה את האוטונומיה של האדם החושב.
תנועת ההשכלה היהודית
ההשכלה היהודית היא תנועת מחשבתית מהמאות ה-18 וה-19, שהושפעה מאוד מתנועת ההשכלה הכללית וערכי הנאורות. הכנסת ההשכלה לקהילות היהודיות בתפוצות, יחד עם האמנציפציה, סימנה את תחילתה של המודרניזציה של המחשבה ואורח החיים היהודיים. הראשונים שדבקו ברעיונות של תנועה זו היו יהודי גרמניה, ואחריהם יהודי שאר מערב ומזרח אירופה. רעיונות השכלה הגיעו גם לקהילות בצפון אפריקה ובמדינות מוסלמיות במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. התרחבות זו הייתה קשורה לקולוניזציות של אזורים אלה על ידי צרפת ואנגליה.
