תקופת שיבת ציון והבית השני – סיכום

סיכום זה הינו חלק ממאגר הסיכומים בתנ"ך על פי תוכנית הלימודים החדשה המעודכנת,

עם הצהרת כורש נפתחת תקופה חדשה בתולדות עם ישראל, תקופת בית שני המסיימת את עידן גלות בבל של העם היהודי. ראשיתה של תקופת בית שני בשיבת ציון (538 לפנה"ס) וסופה במרד בר- כוכבא עם תבוסה יהודית כואבת לרומאים, (135 לספירה). [יש חוקרים הרואים את סיום התקופה בחורבן הבית השני (70 לספירה)]. תקופת בית המקדש השני היא תקופה של שלטון אימפריות על ארץ ישראל ועל היהודים היושבים בה: פרס, מדי, יון, רומא ועוד. מאפיין נוסף של תקופת בית שני הוא השלטון התיאוקרטי: במרבית התקופה שלטו בעם ישראל כוהנים, ולא מלכים [הכוהנים כביכול, מייצגים את שלטון האל,ומכאן המילה : תאוס = אל, וקרטיה = שלטון). .לבסוף, בעוד שבתקופת בית ראשון ישב כל עם ישראל בארץ ישראל, הרי מעכשיו, בפעם הראשונה יושבים היהודים בשני מרכזים גדולים: בארץ ישראל ובבבל.

הניסיון להכחיד את גולי יהודה שגלו בגלויות השונות (597, 586), או לטשטש את זהותם הדתית והלאומית, נכשל. אמנם ראינו כי בראשית תקופת גלות בבל נתפסו היהודים הגולים לייאוש, אך הנביאים, ובראשם יחזקאל, ישעיה, וירמיה עודדו את רוח העם: בעקבות החזרה בתשובה והשינוי בתורת הגמול תבוא גאולה. השינוי המרכזי שחל בעם בהיותו בגלות בבל הוא השינוי הדתי. החורבן ניתק את העם מן המקדש ומן הפולחן שהיה נהוג בו, אבל דווקא משום כך עבודת האלילים נעלמה, חלה היטהרות דתית, ובמקביל החל תהליך מזורז של התבדלות מן העמים השכנים. מרבית החוקים וההלכות בנושאי לבוש, מזון ונישואין,הם תוצר של תקופת בית שני, וזאת כדי ליצור חיץ בין היהודים לבין סביבתם (ראה פועלם של עזרא ונחמיה). למרות זאת, מן הבחינה התרבותית, הייתה חדירה של השפעה בבלית. היהודים סגלו לעצמם שמות בבליים (זרובבל), אמצו את שמות החודשים הבבליים (סיוון, אייר). חל שינוי במסורת הלשון והכתיבה. היהודים הושפעו מהשפה הארמית, שהייתה מדוברת בבבל, ובמקום הכתב העברי העתיק עברו לכתוב בכתב האשורי (ויש גורסים: הארמי) המרובע, הזהה כמעט לאותיות הדפוס של ימינו. ספרי התנ"ך נכתבו מעתה בכתב זה ולא בכתב העברי העתיק. בשנת 559 לפנה"ס עלה למלוכה בפרס המלך כורש השני. הוא כבש את מדי, אשור, בבל וכל האזור שעד אסיה הקטנה (בימינו: טורקיה). בשנת 539 נכנעה בבל סופית, וכורש המליך את עצמו גם עליה ונקרא: "מלך בבל, מלך הארצות". מגמתו של כורש הייתה להיטיב עם העמים הכבושים, לכן הוא הופיע כמשחרר, ולא ככובש. הוא אפשר לעמים שהיו תחת שלטונו חופש פולחני, ביניהם גם ליהודים עם ההכרזה הידועה בתור הצהרת כורש המאפשרת להם לשוב לארצם. היהודים ראו בכורש כמשחרר, והוא עורר מחדש את תקוות העם לגאולה. בשנת 538 הכריז כורש (הצהרת כורש,מלך פרס) כי עם ישראל רשאי לשוב ליהודה, ולבנות שם,בירושלים, מחדש את בית המקדש השני לכבוד ה', אלוהי ישראל.