סיכום עזרא פרק א' פס' 1-7 – הצהרת כורש

התאריך שבפסוק 1 : "ובשנת אחת לכורש מלך פרס" כוונתו לשנה 538 לפנה"ס. "לכלות דבר ה' מפי ירמיה" כאשר הסתיים זמן הגלות כפי שקבע ירמיהו הנביא (כלומר 70 שנה) יש לספור מחורבן המקדש הראשון בשנת 586 לפנה"ס ועד סיום בנייתו של המקדש השני בשנת 516 לפנה"ס או שאין להתייחס כלל למספר 70 כמדויק אלא כמספר טיפולוגי.

במסגרת הצהרה זו כורש מלך פרס מרשה לגולים היהודיים שהוגלו לבבל עם החורבן על ידי נבוכדנאצר מלך בבל,לעלות בחזרה לארץ יהודה,לעיר ירושלים ולבנות מחדש את בית המקדש (שכמובן כשייבנה יהיה בית המקדש השני) .כורש גם מתחייב בהצהרתו זו להחזיר ליהודים העולים לארץ את כלי הקודש שהיו במקדש הראשון ושנשדדו בזמנו על ידי מלך בבל.כורש נותן ליהודים אוטונומיה (= חופש) דתית אבל לא עצמאות מדינית,כלומר מרשה להם לבנות מקדש חדש לה' אלוהיהם ולעבוד אותו בחופשיות אבל לא מרשה להם להקים מחדש את ממלכת יהודה העצמאית,כפי שהיא הייתה לפני החורבן.יהודה נהפכת כך לפחווה (=מחוז,פרובינציה) באימפריה הפרסית בשם יהוד. תקופה זו שבה יהודים עולים לארץ כדי לבנות את בית המקדש השני ולשבת בה מחדש תחת חסותה של פרס נקראת בהיסטוריה היהודית תקופת "שיבת ציון" (מהפועל "לשוב" = לחזור לארץ) ובהיסטוריה העולמית זו "התקופה הפרסית",כי באותו הזמן פרס שלטה בעולם.היהודים שניצלו את הזכות הזו לעלות לארץ ולבנות את המקדש בהתאם לכתוב בהצהרת כורש (לא כל היהודים עלו,הרב דווקא נשאר בבבל וברחבי האימפריה הפרסית) נקראים "שבי ציון" (= אלה שחוזרים לארץ ,לציון שהיא ירושלים). כורש מלך פרס ניהל את אותה מדיניות של פיוס,סובלנות דתית וקבלת האלוהות של העם החי תחת כיבושו,כאילו שהאל של אותו עם כבוש הוא זה שנתן לו את הכוח לשחרר את עמו כדי שיוכלו לשוב לעבוד אותו במקום הקדוש שלו גם כלפי עמים אחרים שחיו ברחבי האימפריה שלו ולא רק כלפי היהודים.

דבר זה ידוע לנו מתוך כתובת שמחוץ לתנ"ך הנקראת "כתובת הגליל".

כך כתוב ב"כתובת הגליל" :

" …אנוכי כורש  מלך בבל,המלך הגדול..כאשר נכנסתי בידידות לבבל…מרדוך האדון  הגדול שמח (למעשים שלי) וביד נדיבה ברך אותי…כל מלכי ארץ המערב אשר            מקדשיהם היו חרבים מלפני כן (לכל אלה) החזרתי את צלמי האלים (שהיו)  יושבים בתוכם,וכוננתי להם מקדש עולמים…ואת אלוהי שומר ואכד…בפקודת  מרדוך האדון הגדול הושבתי אותם בשלום למשכנם – מושב שמחתם. כינסתי את כל תושביהם והשבתי להם את מקום מגוריהם…"

בכתובת זו כורש מלך פרס פונה אל הבבליים וטוען שמרדוך ,ראש האלים בבבל,בירך אותו על כך שבנה מחדש את מקדשי כל האלים ברחבי האימפריה, (שנהרסו בזמנו על ידי מלך בבל), וגם החזיר את כל פסלי האלים האלה למקומם.

תפיסתו הדתית של כורש כאן היא של אלוהות מקומית, כלומר שלכל אל יש מקום משלו שעליו הוא שולט. כורש גם דאג להחזיר את האנשים שהוגלו בזמנו על ידי מלך בבל למולדתם. בדיוק כך מצהיר כורש בהצהרתו שבעזרא א', 7-1 : ה' אלוהי היהודים שהוא גם אלוהי השמיים ונתן לו לשלוט בכל העולם,ציווה עליו לבנות לו מקדש בירושלים.כורש גם מכריז שכל יהודי הרוצה בכך יעלה לירושלים להשתתף בבניית המקדש לה' ושחובה על כל מי שלא עולה לארץ לעזור לעולים בכסף,בזהב,

ברכוש ובבעלי חיים בנדיבות.כורש גם החזיר את כלי המקדש שנלקחו על ידי מלך בבל לעולים.בניגוד לכתובת שבה כאמור כורש מצטייר כבעל תפיסת אלוהות מקומית בלבד.בכתוב בעזרא שבתנ"ך הוא תופס את ה' אלוהי ישראל גם כאלוהות מקומית וגם כאלוהות אוניברסאלית כי מצד אחד ה' הוא "אלוהי ישראל האלוהים אשר בירושלים" (עזרא א',3) ומצד אחר "כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלוהי השמיים" (עזרא,א',2). שתי מטרות היו למדיניות הפיוס של כורש כלפי העמים שתחת שלטונו,כולל היהודים, והן :

א. מניעת מרידות נגדו בכך שעורר אהדה כלפי פרס בקרב העמים האלה כי אפשר להם חופש דת מוחלט וישיבה בארצותיהם.

ב. נאמנותם של העמים האלה לכורש  כאשר הגנו על גבולות האימפריה שלו מפני פולשים זרים.כך כורש יכול היה להחזיק צבא קטן כדי לשמור על שלטונו.