סיכום יחזקאל פרק י"ח 1-20
סיכום זה הינו חלק ממאגר הסיכומים בתנ"ך על פי תוכנית הלימודים החדשה המעודכנת, תת נושא שיבת ציון ותקופת בית שני, סיכום ספר יחזקאל
הגישה בתנ"ך היא שהאל אמור לנהל את העולם בצדק: הרשע נענש בעוון חטאיו, ואילו הצדיק זוכה לחסדי האל.
הבעיה העיקרית עם תפיסה זו של הדברים היא שלא כך הם פני העולם במציאות. פעמים רבות הרשעים, לא רק שאינם נענשים, אלא זוכים לכל מנעמי העולם הזה, ואילו הצדיקים סובלים סבל רב. מציאות זו מוכרת כ "צדיק ורע לו,רשע וטוב לו".אם כך הדבר לכאורה האל אינו מנהל בצדק את עולמו, לכן בימי בית המקדש הראשון נוצרה תפיסה לפיה לפעמים בני החוטאים,ואפילו נכדיהם וניניהם נענשים במקומם על חטאי אבותיהם או לחילופין הדורות הבאים נהנים מצדיקותם של הדורות הקודמים.תפיסת גמול זו נקראת "גמול לדורות" כנגד התפיסה האחרת הגורסת שכל חוטא נענש באופן אישי ומיידי על חטאיו, תפיסה הנקראת "גמול אישי".
בישראל של ימי הבית הראשון התרוצצו שתי השקפות גמול אלו, אם כי השקפת הגמול לדורות שלטת יותר בספרי התנ"ך הקדומים, ואפילו היא לב לבה של התורה שכן היא מופיעה בעשרת הדיברות עצמם ( "אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל-בָּנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי. ה וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי" שמות כ', 6-5 וכן דברים, ה',10-9).
בימי גלות בבל, התקופה שבין חורבן בית המקדש הראשון לבין שיבת ציון ובניית בית המקדש השני, זמנו של הנביא יחזקאל חל שינוי בכך ותפיסת הגמול האישי נהפכה להשקפה העיקרית.חלק גדול מהמהפך הזה היה בזכותו של יחזקאל. בפרק י"ח יחזקאל קובע בצורה חד משמעית שתפיסת הגמול לדורות אינה תקיפה עוד ורק הגמול האישי תקף, כלומר ה' יעניש יותר אנשים על חטאי
אבותיהם אלא שכל אדם ייענש על פי חטאיו.
מה היו הגורמים החברתיים והפוליטיים שהניעו את יחזקאל לשנות את תפיסת
הגמול? הסתגלות הגולים לחיי הגלות לוותה בקשיים רבים. הם היו מיואשים והפסיקו להאמין כי תתכן גאולה ושיבה ליהודה. ייאוש וחוסר אמונה זה נבעו בין השאר מתפיסת הגמול לדורות שהייתה רווחת ביו הגולים-תפיסה שזקפה את חטאי האבות לחובת הבנים.גולי יהודה חשבו שיישארו לנצח בגלות ושהאל לעולם לא יחזיר אותם לארץ יהודה ולירושלים כי גם התנהגותם הדתית והמוסרית טובה הם משלמים על חטאי הדורות הקודמים.
יחזקאל, שהציב לעצמו מטרה להגביר את הרצון לגאולה בקרב הגולים המיואשים, הבין שעליו לנסח תפיסת גמול חדשה, שתעזור לו בהשגת מטרתו, ותתאים לתנאים ההיסטוריים החדשים שנוצרו אחרי החורבן. במקום המשל השגור בפי העם, המנסח את תורת הגמול הקיבוצי לדורות: "אבות אכלו בוסר ושיני הבנים תקהינה" מחדש הנביא ואומר: "הנפש החוטאת היא תמות", והוא מדגים את העניין בעזרת שרשרת משפחתית של אב צדיק, בן חוטא ונכד צדיק.
התפיסה החדשה גורסת אחריות אישית בלבד, והיא משחררת את האדם מהנטל הכבד של חטאי הדורות הקודמים, ומכאן שהגולים לא יאלצו לשאת בנטל החטאים של דור החורבן, והדורות שקדמו לו. (חשוב לזכור שספר מלכים תולה את האחריות לחורבן בחטאי המלך מנשה, שחי כמאה שנה לפני החורבן! ראה למשל מלכים ב' כ"ג 26). חשוב לזכור כי כבר הנביא ירמיהו ניבא לשינוי בתורת הגמול: " בימים ההם לא יאמרו עוד אבות אכלו בוסר….." (ל"א 28) ,אך בעוד אצל ירמיהו זוהי נבואה לעתיד רחוק, אצל יחזקאל השינוי הוא מיידי ומוצא מן הכוח אל הפועל. "אל ההרים לא אכל" (פס' 6)- הצדיק לא אוכל מן הזבחים שזבחו לאלילים, שמזבחותיהם היו מוצבים על הרים גבוהים. (בימי קדם היה נהוג לבנות מקדשים ומזבחות על ההרים- כדי להיות קרובים ככל האפשר לאל, שמקום מושבו בשמים). "אל אשה נידה לא יקרב"- לא יקים יחסי מין עם אישה בזמן שהיא נמצאת במחזור. "חבולתו חוב ישיב"- על פי שמות כ"ב 25, כאשר המלווה לוקח משכון (עירבון) מן הלווה, עליו להחזיר לו את המשכון כאשר הלווה זקוק לו. "בנשך לא יתן ותרבית לא יקח"- על פי חוקי התורה חל איסור מוחלט לקחת ריבית על הלוואות שניתנו לנזקקים לצורכי קיום. תורת הגמול האישית והמיידית קנתה לה אחיזה בעם, והחל מימי יחזקאל לא שומעים יותר על תורת גמול אחרת. זו גם הסיבה לכך שמחבר ספר "דברי הימים" שנכתב בתחילת תקופת בית המקדש השני בניגוד למחבר ספר מלכים (שנתחבר בימי בית המקדש הראשון ובמרכזו תפיסת הגמול לדורות) נוקט בתפיסת הגמול האישי.
