קבוצת חכמים שצמחה עם פעילותם של הסופרים ומפרשי התורה התמודדה עם השאלה כיצד ניתן להמשיך את קיומו של העם היהודי ולאפשר את קיום הדת היהודית והפולחן הדתי ללא בית המקדש על רקע המשבר שנוצר בחברה היהודית עקב חורבן בית המקדש השני. שניים מתוכם הם רבי יוחנן בן זכאי ורבן גמליאל.
מטרות פעולותיהם של חכמי יבנה:
v כינון החיים הציבוריים ועיצוב מחדש של החיים היהודיים ללא קיומו של המקדש.
v כינון הנשיאות ובית הדין הגדול כמוסדות המרכזיים של העם היהודי והעברת סמכויות מרכזיות אליהם (כמו קידוש החודש וקביעת לוח הזמנים לחגים והמועדים).
v קביעת מקומו של בית הכנסת כמקום הפולחן במקום המקדש.
v קביעת דרכי כפרת עוונות ופולחן במקום הקרבת הקורבנות : התפילה, המצוות, התשובה ומעשי החסד – ואלה נתונים לביצוע בידי כל אדם.
v קביעת הלכה אחידה אשר תחייב את כולם (לאחר דיון ושיקול) ותבטל את קיומם של זרמים ופלגים מנוגדים ביהדות.
רבן יוחנן בן-זכאי והקמת המרכז ביבנה:
יוחנן בן זכאי היה מתלמידיו הצעירים של הלל הזקן בירושלים (ראש הסנהדרין -בית דין לפסיקת הלכה לעם היהודי). השתייך לזרם הפרושים.
רבי יוחנן בן זכאי התנגד למרד ברומאים, עזב את העיר בעת שלטון הקנאים בעיר הנצורה והקים בעיר יבנה מרכז רוחני בו קמה ההנהגה החדשה של העם והקים שם בית מדרש ובית דין.
על יציאתו מירושלים ועל בקשתו מהקיסר אספסיאנוס יש במקורות כמה גרסאות, ובהן הגרסה שבן זכאי הגיע ליבנה שלא ברצונו, אלא כעציר של הרומאים (ישירות מירושלים או אחרי המעצר בעיר גופנה). לפי הגרסה הרווחת, בן זכאי הגיע מיוזמתו, במטרה לשמר את המשך הקיום היהודי בארץ. במסכת גיטין בתלמוד הבבלי מסופר סיפור יציאתו מירושלים לאחר שהתייאש ממעשי הקנאים בעיר: הוא יצא כשהוא מתחזה למת ותלמידיו נושאים אותו כדי לקבור אותו מחוץ לעיר. לאחר יציאתו הוא הגיע אל מפקד הצבא הרומי אספסיאנוס, וביקש ממנו שייתן לו את יבנה וחכמיה, שושלת רבן גמליאל, לאחר החורבן הצפוי בירושלים.
עולה שאלה מדוע בחר רבי יוחנן בן זכאי בעיר יבנה כעיר מושב להנהגה היהודית שתעזור בשיקומה של האומה היהודית? יש הסוברים כי יבנה הייתה מקום מושבם של חכמים ולפי סברה אחרת יבנה הייתה עיר מעצר, אליה נשלחו יהודים שמסרו את עצמם במהלך המלחמה לרומאים.
רבי יוחנן בן זכאי לא מונה להנהיג את העם היהודי, אלא הוא החל להנהיג את העם ביוזמתו, זאת משום שחש חובה ליצור מנהיגות חלופית לשקם את חיי העם. רבי יוחנן בן זכאי פעל ביבנה בין השנים 60 ל-70 לספירה. למרות שהרומאים לא הכירו במנהיגותו הם לא הפריעו לו לפעול.
תפיסתו המרכזית הייתה להיות מציאותי ללא ייאוש.בשעה הקשה ביותר כשרבים נואשו וסרבו להתנחם וכשכול המסגרות התמוטטו. הוא היה אופטימי והיה הראשון לקחת את ההנהגה לידיו. הוא קבע שיש להימנע מגילויי אבל מוגזמים בעקבות החורבן. יש לשקם את האומה ,לבנות חיים יהודים ללא מקדש ולמלא את החלל שנוצר. יש לבנות לעם היהודי זהות לאומית חדשה על בסיס חוסנו וכוחו הרוחני. וכול זאת כדי להמשיך לקיים את מסגרת החיים הדתיים ,החברתיים והלאומיים.
רבי יוחנן בן זכאי היה מנהיג חזק שהצליח למשוך אחריו את העם ולהוכיח לו שיש דרכים נוספות לעבודת ה'.הוא שם דגש על חינוך ולימוד התורה שהפכו מעתה לדרך חיים שתאפיין את היהדות מאז ועד היום.
בין פעולותיו של רבן יוחנן בן זכאי לשיקום האומה:
תקנות שמטרתן ליצור זכר למקדש ולחרבן:
- מצוות תקיעה בשופר בר"ה שחל בשבת: בר"ה שחל בשבת נהגו הכהנים לתקוע בשופר, רק בבית המקדש. התקיעה בשופר הייתה חלק מטקס הקרבת הקרבנות של ר"ה. אחרי חרבן בית המקדש ביקשו לבטל את מנהג התקיעה בשופר, שהרי התבטלו הקרבנות.
רבי יוחנן בן זכאי תיקן תקנה כי מותר לתקוע בשופר בר"ה שחל בשבת, אך ורק במקום בו יושב בית-הדין הגדול. ביבנה תקעו בשופר, כפי שהיה נהוג בבית המקדש.
באמצעות תקנה זו רבי יוחנן בן זכאי חיזק את מעמדו של המרכז ביבנה וניתק את התקיעה מבית המקדש.
- מצוות נטילת לולב בסוכות מחוץ למקדש: נטילת לולב הייתה חלק מהטקס שהתקיים בבית המקדש בחג הסוכות. במהלך הטקס שהתקיים בכל ימי הסוכות נהגו לשאת את הלולבים ולהקיף את המזבח. בכל מקום אחר, נהגו לשאת הלולב רק ביום הראשון של החג.
רבי יוחנן בן זכאי קבע כי יש ליטול לולב במשך כל שבעת ימי חג הסוכות, זכר לטקס שנערך בחג, כאשר בית המקדש היה קיים.
באמצעות תקנה זו מילא רבי יוחנן בן זכאי את החלל שנוצר בעקבות החורבן ושימר את התקווה לבניית המקדש.
- ברכת הכהנים בתפילת שמונה- עשרה ובתפילת מוסף: הכהנים בבית המקדש נהגו לברך את העם "בברכת הכהנים". לאחר חרבן בית המקדש השני תיקן רבי יוחנן בן זכאי כי על הכהנים לחלוץ את סנדליהם כאשר הם מברכים את העם בבהכ"נ.
באמצעות קנה זו השווה רבי יוחנן בן זכאי את עבודת האל' בבהכ"נ לעבודת האל' שנעשתה במקדש ע"י הכהנים. באופן זה שימר רבי יוחנן בן זכאי את הקדושה שהייתה לברכת הכהנים והעבירה לבהכ"נ.
תקנות שמטרתן להסתגל לחיים בלי קיומו של בית המקדש:
- הקמת מוסדות הנהגה: הוקם "בית הדין הגדול" ביבנה שירש חלק מתפקידי הסנהדרין שישבה בבית המקדש. בית הדין הגדול פיקח על בתי דין מקומיים ועל הסמכתם של דיינים וחכמים.
- הוקם בית- המדרש ביבנה- פיקח על בתי מדרש קטנים נוספים שנפתחו ברחבי ארץ ישראל ובהם למדו תורה.
- בתי-כנסת: הפכו ביכ"נ למרכזי פולחן, תפילה ולימוד תורה, במקום בית המקדש. רבי יוחנן בן זכאי קבע מועדים נוספים לתפילה במהלך היום (למשל: פילת הערבית). חשוב לומר כי ביכ"נ היו קיימים גם בימי בית המקדש השני, אך הם שימשו מוקד פולחן מקביל ומשלים לבית המקדש.
- מפולחן בחומר, עוברים לפולחן ברוח: מציאת דרכים לקיום המצוות ללא קיומו של בית המקדש. רבי יוחנן בן זכאי קבע שהתשובה, התפילה ועשיית החסדים יכולים לבוא במקום הקרבת הקרבנות בבית המקדש כדרך לכפרה על העוונות ("עבודה שבלב").
- קביעת תקנות והלכות: רבי יוחנן בן זכאי קבע תקנות והלכות שנועדו, מחד להמשיך באורח החיים היהודים במציאות החדשה, ומאידך, לשמר על זכר המקדש והמנהגים שהתקיימו בו.
- קביעת לוח שנה אחיד: נועד ליצור ספירה זהה של ימי השנה בין יהודי ארץ ישראל ויהודי התפוצות.
המתנגדים לרבי יוחנן בן זכאי
רבים סרבו להכיר במנהיגותו והתנגדו לו מהסיבות הבאות:
-משום שעזב את ירושלים בזמן המצור.
-הכוהנים ששרדו ראו במעשיו-בהקמת המרכז הדתי לאומי ביבנה-מהפך שהביא לדחיקתם.
-הקנאים שראו בו בוגד שהתרפס בפני הרומאים.
-יהודים מאמינים ביניהם גם מתלמידיו הקרובים שלא יכלו לקבל את השינוי הרעיוני שהיה כרוך בהקמת מרכז חדש כתחליף לירושלים.
לסיכום: רבי יוחנן בן זכאי פעל בתקופת מעבר וניסה להנהיג אורח חיים חדש בעם לאחר השבר שיצר החורבן. רבי יוחנן בן זכאי ביקש לאפשר את המשך החיים ללא המקדש, ללא הקרבת קרבנות וללא עליה לרגל. רבי יוחנן בן זכאי ביקש לסייע לציבור היהודי להשלים עם אובדן בית המקדש, אך באותה נשימה, הוא ביקש לטפח את זכר המקדש ולכן הוא שימר מנהגים שנהגו בו. כך הוא טיפח את התקווה לבנייתו של בית המקדש מחדש.
רבי יוחנן בן זכאי הקים ביבנה מרכז חדש של היהדות בארץ ישראל והפך את המקום למרכז לימודי תורה ופעילות הלכתית. בימיו מונה רבי יוחנן בן זכאי לתואר "נשיא" אך סבל מהתנגדויות רבות מצד יהודים שגינו את אי השתתפותו במרד.
רבן גמליאל
מגדולי חכמי ישראל, המשיך להנהיג את העם היהודי לאחר חרבן בית המקדש השני ע"פ העקרונות שהתווה רבי יוחנן בן זכאי. פעל ביבנה בשנים 80-85 לספירה. מעמדו היה איתן משל רבי יוחנן בן זכאי, ניהל את מוסד הנשיאות ביד רמה ונהנה מתמיכה רחבה בעם:
א. בשל יחסיו עם שלטונות רומי, שהכירו ברבן גמליאל כנציג העם ומנהיגו ולכן יצר עימם קשרים.
ב. בזכות פעילותו של רבן גמליאל בזירה הפנים-יהודית בארץ ובתפוצות, להידוק הקשר בין המרכז ביבנה ובין יהודי ארץ ישראל והתפוצות ולקבלת תרומות נדיבות מיהדות העולם.
בימיו הגיע המרכז ביבנה לשיא השפעתו, ורבן גמליאל הפעיל את סמכותו על מנת לאכוף הלכה אחידה על כלל ישראל, מתוך אמונה כי "אין מקום לאינדיבידואליזם בקביעת הלכה".
מטרותיו העיקריות של רבן גמליאל היו:
א. איחוד עם ישראל תחת הנהגה אחת-לשם כך כינס רבן גמליאל את כל חכמי הדור ליבנה, הוא נסע ברחבי הארץ והדריך את החכמים בהלכות החדשות שנכנסו לתוקף, ענה לשאלות של העם גם בארץ וגם בתפוצות ובדק את ההנהגה של הציבור.
רבן גמליאל גם יצר קשר מתמיד עם תפוצות ישראל בגולה. הוא שלח תלמידי חכמים רבים לשליחויות מחוץ לישראל ופעולות אלו הביאו איתם הכנסות רבות מתרומות של יהודי התפוצות וגם עזרו ליצור קשר אישי בין יהודי הגולה לחכמי ישראל. לפעמים גם הוא עצמו היה נוסע לחוץ לארץ אל קהילות היהודים. בימיו הוקמו מרכזי תורה מקומיים, ומונו דיינים ושליחים לתפוצות, שעסקו בין השאר בגיוס כספים לתמיכה במרכז שביבנה.
קיים קשר מתמיד עם יהודי הארץ מכל השכבות. הוא ערך עם הסנהדרין סיבובים ברחבי הארץ ומינה בעצמו אנשים לתפקידי מינהל.
ב.מיסוד התפילה כדרך לעבודת האלוהים ובהפיכתה למוקד החיים הדתיים של היחיד ושל הציבור.ע"י כך העניק לתפילה אופי של קבע וכך השווה את התפילה לעבודת בית המקדש.
פעילותו של רבן גמליאל:
פעילות לאיחוד יהודי הארץ סביב ההלכה היהודית
- נקבעה מערכת הלכתית אחידה סביב הזרם הפרושי העממי והגמיש יותר ממתחריו
- מינוי שליחים שיצאו לקהילות יהודיות בתפוצות וסייעו לפתרון בעיות הלכתיות
- מאבק בנצרות דרך קביעת דרכי גיור ע"פ קבלת עול מצוות בלבד וחתימת ספרי הקודש כדי למנוע כניסה של כתבי קודש נוצריים חדשים לאלו הקיימים.
- בית הדין ביבנה מפקח על בתי דין מקומיים ועל הסמכת דיינים וחכמים
פעילות לחיזוק חיים יהודיים בהיעדר ביהמ"ק
שינוי מנהגי חגים ומועדים: בזמן שבית המקדש היה קיים, עמדה הקרבת הקרבנות במרכז הפעילות הדתית של החגים. רבן גמליאל איפשר את העברת מנהגי החגים שהיו מבוצעים בביהמ"ק למקומות אפשריים אחרים:
חג פסח: לפני החורבן, נהוג היה להקריב את קרבן הפסח במקדש ואח"כ נערכה סעודה בה אכלה כל המשפחה את קרבן הפסח (זכר לנס שנעשה לבנ"י במצרים), מצות וככל הנראה גם מרור. לאחר החורבן, נקבע שאכילת מצה ומרור בסעודת הפסח בבית היא החלק המרכזי של קיום החג. בנוסף, קריאת ההגדה של פסח שאת חיבורה מיחסים לרבן גמליאל.
יום הכיפורים: לפני החורבן, עיקר יום זה היה בהקרבת הקרבנות במקדש ע"י הכהן הגדול. מטרת ההקרבה הייתה לכפר על חטאי העם. לאחר החורבן, הונהג להקדיש את היום לתפילה ולבקשת כפרה.
ימי צום: כדי לשמר את זכר המקדש, חזרו החכמים והנהיגו מחדש ארבעה ימי צום שהיו נהוגים לאחר חרבן בית המקדש הראשון (586 לפנה"ס) שהתבטלו עם הקמתו של בית המקדש השני (516 לפנה"ס). ימי הצום הקשורים בחורבן בית המקדש: י' בטבת, יז' בתמוז, ט' באב, צום גדליה.
התפילה: לפני החורבן, חובת התפילה חלה רק בציבור. לאחר החורבן, קבע רבן גמליאל כי חובת התפילה חלה גם ביחידות. בנוסף, הוא קבע נוסח אחיד לתפילת שמונה-עשרה הנאמרת שלוש פעמים ביום בתפילת שחרית, מנחה ומעריב. לתפילת שמונה-עשרה הוסף הפרק התשעה-עשר: "ברכת המינים". זוהי למעשה קללה המצויה בתפילת שמונה-עשרה ומכוונת אל הנוצרים או אל יהודים-נוצרים שהאמינו במשיחיותו של ישו ועם זאת ראו בעצמם יהודים. בכדי להרחיקם מהתפילה ולמנוע מהם להשפיע על הציבור היהודי חוברה תפילה זו.
החגים
- כל משפחה הקריבה את קורבן הפסח במקדש, ולאחר מכן ערכה סעודה שבה אכלו את קורבן הפסח, מצות ואולי גם מרור.
- חכמי יבנה קבעו כי אכילת מצה ומרור בסעודת הפסח היא מצווה.
- נוסף מנהג קריאת ההגדה של פסח, שחיבורה מיוחס לרבן גמליאל ולחכמים בני תקופתו.
יום הכיפורים
- עיקרו של יום הכיפורים היה הקרבת קורבנות במקדש על-ידי הכוהן הגדול, כדי לכפר על חטאים.
- חכמי יבנה קבעו כי עיקרו של יום הכיפורים יהיה תפילה,בקשת כפרה באמצעות חזרה בתשובה של כל אדם ואדם.
ימי הצום
- חכמי יבנה חזרו והנהיגו את ארבעת ימי הצום. ט' באב נהפך ליום אבל על חורבן הבית הראשון והבית השני, המיוחסים לאותו תאריך.
- התבסס מנהג העלייה לירושלים ב-ט' באב.
תפילה
- חובת התפילה חלה רק בציבור – במקדש ובבתי כנסת.
- רבן גמליאל קבע את חובת התפילה גם ביחידות שלוש פעמים ביום.
- רבן גמליאל קבע נוסח קבוע ואחיד לתפילת שמונה עשרה-היא התפילה העיקרית בסדר התפילה בימות החול והיא נאמרת בתפילות שחרית, מנחה וערבית.
לסיכום: במעשים אלו ביקש רבן-גמליאל להגדיר את גבולות השייכות לעם היהודי והצורך בגיבוש העם נוכח המשבר שפקד את העם בעקבות חרבן בית המקדש השני.
מתוך: סיכומים לבגרות בהיסטוריה / בין ייאוש לבנייה: מירושלים ליבנה
