סיכום מאמר: גולובנסקי וגלבוע – להציל את הקופסה הכחולה (חלק 2)
יואל גולובנסקי ואריאל גלבוע, "להציל את הקופסה הכחולה", תכלת 2009, 56.
מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – סיכומי מאמרים
האם יש עוד תקווה לציונות בבית המשפט הישראלי? לכאורה, זו שאלה מפתיעה, שכן המערכת המשפטית הישראלית מחויבת להלכה לחזון המדינה היהודית. הנשיא אגרנט הדגיש בשנת 1965 שהעמדה הציונית היא בבחינת "נתון קונסטיטוציוני". ואולם, למרות שרשמית איש מעולם לא הכריז על פקיעת קביעה זו, ספק אם יורשיו של אגרנט מוכנים להתייצב מאחוריה ולהעניק לה את תמיכתם הבלתי מסויגת. נראה שההיפך הוא הנכון. שלוש פרשיות בחנו את מחויבות רשויות המשפט (בעיקר בג"ץ) לעקרי היסוד של הציונות. התוצאה, כפי שמסתמנת כעת, צריכה להטריד את מנוחת הרוב המכריע בחברה הישראלית, המאמין עדיין ברעיון המדינה היהודית.
המקרה הראשון הוא פרשת קעדאן. במרץ 2000 קיבל בג"ץ את עמדת העותר לפיה הקמת ישובים המיועדים ליהודים בלבד סותרת את עקרון השוויון. בפס"ד מעורר מחלוקת נקבע ש"המדינה לא היתה רשאית על פי דין להקצות מקרקעי המדינה לסוכנות היהודית לצורך הקמת הישוב הקהילתי קציר על בסיס של אפליה בין יהודים לבין מי שאינם יהודים". ברק קבע שגם ערכי ישראל כמדינה יהודית אוסרים אפליה.
המקרה השני הוא בקשתם של פואד ובהאא אבו ריא, רופא ומשפטנית, לרכוש בית בשכ' המכוש בכרמיאל, הבנוי על קרקע בבעלות קק"ל. מנהל מקרקעי ישראל (להלן:ממ"י) ברס לאשר את העסקה. המשפחה עתרה לבג"ץ ואחריה אגודה לזכויות האזרח, עדאלה והמרכז לתכנון הערבי האלטרנטיבי בעתירות כלליות נגד מדיניות הקצאת הקרקעות של ממ"י. בעיית המשפחה נפתרה נקודתית, העתירות הכוללניות תלויות ועומדות. בעוד שקק"ל הגיבה לעתירות בטענה שקבלתן משמעה שלילת הציונות והוקעתה כגזענות, המדינה כמשיבה סברה אחרת. היועמ"ש, מזוז, קבע חד-משמעית שהצדק עם העותרים- עקרון השוויון חל, גם אם סותר את תזכיר ההתאגדות של קק"ל. בעת כתיבת המאמר לא הוכרעה עוד הסוגיה, אך התבטאויות שופטי ההרכב מלמדת שמסכימים עימו.
בכל מקרה, הסכר נפרץ. בשנת 2006 אחמד ופאתנה זבידאת רצו להתקבל לישוב הקהילתי רקפת. הליך הקבלה לישוב כולל ביקור במכון אבחון פרטי, לבדיקת "ההתאמה החברתית" של המועמדים. המכון קבע שהזוג אינו מתאים לישוב בשל כישוריו החברתיים הבעייתיים של מר זבידאת ואופיה האינדיבידואליסטי של אשתו. על סמך אבחון זה הזוג לא התקבל. יחד עם עדאלה, הקשת הדמוקרטית המזרחית והבית הפתוח בירושלים לגאווה ולסובלנות עתר נגד אי הקבלה לרקפת ונגד השימוש בקריטריון ההתאמה החברתית לרקפת בפרט ולישובים חברתיים בכלל, כיוון שמשמש בפועל לאפליה. ניתן צו ביניים המשריין לזוג מגרש בישוב.
יהיו שיראו בשלושת המקרים נסיון מחושב ושיטתי של הארגונים הערביים המעורבים להשפיע על המפה הדמוגרפית-התיישבותית של ישראל ולטשטש את אופיה הלאומי. יתכן שיש אמת בסברה זו ויתכן שלא. כך או כך, השאלות העולות מהפרשיות עוסקות בלב המפעל הציוני ובצדקתו.
למרות הזרמים השונים בציונות, ההתישבות היהודית בא"י נתפסה תמיד בעיני כל מרכיבי התנועה הלאומית כיעד ראשון במעלה.יעד זה השלים מטרה נכספת אחרת- עליית היהודים למולדתם ההיסטורית- ונחשב כעמוד התווך של הבית הלאומי כולו.
העתירות שצוינו לעיל, ואחרות, מעמידות את רעיון ההתיישבות היהודי בסימן שאלה פוליטי, משפטי ומוסרי. מציגות אותו כגילוי של אפליה בוטה שאינה הולמת מדינה נאורה. אם משמעות הדרישה להקצאת קרקעות בצורה שוויונית, או שוויונית לכאורה, ראוי להציב כנגדה, ונגד נטיית רשויות המשפט להיענות לה בחיוב, עמדה מגובשת ומנומקת בזכות שמירת צביונה היהודי של ישראל.
איש לא יערער על חשיבות עקרון השוויון במדינה דמוקרטית. למרות שההצהרה בדבר השוויון הכרזת העצמאות לא תמיד מתאימה למציאות האידאה המבוטאת בה נתפסת בעיני רבים כתכלית מחייבת. המשפט הישראלי מייחס לה מעמד חוקתי. למרות כל זאת, היא אינה מוחלטת ובלעדית. לעיתים השאיפה לשוויון, נאצלת ככל שתהיה, נאלצת לסגת מפני הצורך להבטיח את חירויות האדם, לקיים את עקרון הכרעת הרוב, לשמור על מסגרת של תחרות חופשית וכו'. כל אחד מערכים אלו הוא מרכיב חשוב בקיום חברה פתוחה. ההיסטריה הוכיחה שכינון חברה על בסיס אוטופי שכזה (למשל פגיעה בקניין וחלוקה שוויונית של הנכסים) מביא לרודנות טוטליטארית.
גם הישום המעשי של הזכות לשוויון אינו תמיד חד-משמעי. לעיתים יש לפרשה עם שיקולי צדק רחבים יותר- דוגמת אפליה מתקנת.
זכות השוויון נסוגה גם מפני אינטרסים חשובים של המדינה ושל החברה. כך למשל, מועמדים למשרות רגישות, הכרוכות בסיווג בטחוני גבוה, נדרשים לעמוד בקריטריונים שיש בהם משום נקיטת איפה ואיפה בין אזרחי ישראל. בקרים אחרים, הרשויות מעוניינות דוקא להעניק הטבות לבני מיעוטים. דוגמת הקמת הישובים לבדווים בנגב ודחיית העתירה של אביטן לאפליה. בג"ץ קבע שאינטרס הציבורי בישובי קבע, לצד מנהגי הבדווים, מצדיקים את נסיגת השוויון. במצבים כאלה ואחרים זכות השוויון מופרת כדי להיטיב עם המיעוט. ברם, משטר דמוקרטי עשוי לגלות העדפה מסוימת גם כלפי הרוב. העדפה כזו מאפיינת את מדינת הלאום, המקיימת זיקה מיוחדת אל אומה בעלת זהות תרבותית או אתנית מובחנת. ישראל מואשמת תכופות שהזדהותה המוסדית והתרבותית עם קיבוץ העם היהודי פוסל תאותה מלהיות דמוקרטיה נאורה. המאשימים מסתמכים על מדיניות ההגירה של ישראל. ואולם, המשב"ל והנורמות החוקתיות הנהגות במדינות מערביות אחרות מלמדים אחרת. מס' לא מבוטל ממדינות אירופה (בהן גרמניה, פולין פינלנד, יוון, אירלנד וסלובניה) מעניקות לבני הלאומים שלהן שבפזורה פריבילגיות בכל הנוגע להגירה והתאזרחות. נורמה זו רווחת ומוכרת באירופה הדמוקרטית. ועדת משפטנים מומחים לענייני ז"א ליד מועצת אירופה (ועדת ונציה) הכירה ב-2001 בלגיטימיות הקשר בין קבילה אתנית-תרבותית ובין מדינת הקרבה (kin-state) שלה ובזכות אותה מדינה לדאוג לאינטרסים של אלו שרואה כבני עמה ולסייע להם לשמור על זהותם במקום מושבם.
גם בהדגשת מוטיבים ותכנים יהודיים בסמלי המדינה ישראל אינה נבדלת ממדינות אחרות שאין חולקים על אופין הדמוקרטי. כך למשל, הצלב מתנוסס על דגלי שוויץ, פינלנד, שבדיה והממלכה המאוחדת [יש במאמר דוג' נוספות]. המציאות בעולם הדמוקרטי לא מאפשרת לטעון שהעקרון השליט הוא הניטרליות והטיות ממנו חריגות ושוליות. המיעוטים במדינות המוזכרות עלולים לחוש שלא בנוח, אך ערכי הדמוקרטיה המקובלים לא מאלצים את מדינת הלאום לוותר על צביונה המיוחד לטובת מיעוט המתגורר בתוכה.
הלגיטימציה של קבוצת הרוב בישראל לכונן מדינה יהודית לא שאובה רק מהמשב"ל ומנורמות הנהוגות בדמוקרטיות מערביות אחרות, אלא גם מההיסטוריה של לאום זה. היהודים סבלו רדיפות, פוגרומים, השפלה לאורך אלפיים שנים וניצבו תחת איום ממשי של הכחדה פיזית רק לפני מספר עשורים. בניגוד לערבים תושבי הארץ אן באפשרותם לבטא את מורשתם ושאיפותיהם הלאומיות במקום אחר. במובנים חשובים ישראל היא נסיון ליצרו העדפה מתקנת לעם היהודי. לפיכך, למרות טענות הפלס' בדבר העוול ההיסטורי שנגרם להם, בפרספקטיבה רחבה ניצבת הציונות על אדנים רחבים של צדק. כך סברו אומות העולם שתמכו בהקמת הבית הלאומי- הצהרת בלפור, המנדט, אישור תכנית החלוקה.
