הקורס "ערכים בתרבות הישראלית" עוסק בסקירה רחבה של ההיסטוריה של ישראל מבחינה תרבותית. הקורס דן בגלגולו של אפוס, ולמצוא קשרים בין אידאולוגיה לבין חברה לבין פוליטיקה, לבין רוח הזמן.
לדוגמא, בזכרוננו מלחמת לבנון השנייה היא כשלון נוראי. בפועל, יכול להיות שבזכרון ההיסטורי היא תהיה הישג גדול מכיוון שזה השקיט את חזית הצפון. אם כן, לכן רוח הזמן, ואווירה הם דברים שיכולים להיות רבי השפעה.
דוגמא נוספת היא מלחמת יום כיפור, שבזכרון הלאומי היא טרגדיה, אבל בפועל מדובר על הצלחה צבאית מדהימה, כי ישראל ניצחה במלחמה שבה היא הופתעה בשתי חזיתות. לעומת מלחמת ששת הימים שזכורה בזכרון הלאומי כהישג גדול, כשבפועל מדובר בתרגיל צבאי מוצלח.
עד שנת 67' יש קונצנזוס ציוני רחב. אחרי 67', כבר אין קונצנזוס בנושא הזה. עד האינתיפאדה של שנות ה-80 איש ימין לא העז להעלות על הדעת מדינה פלסטינית. היום זה חלק מהקונצנזוס, כך שגם ראש ממשלה ימני מחוייב לעסוק בנושא הזה.
"ערכים בתרבות הישראלית" עוסק גם בציונות הדתית, ובקשר בין יהדות לציונות. מזרחי, התנועה הציונית הדתית הייתה המפלגה היחידה שהצביעה בעד תוכנית אוגנדה בקונגרס הציוני השישי. יש כאמור גם דתיים שהאידאולוגיה שלהם אינה מאפשרת להם להיות ציונים.
הקונצנזוס הציוני החדש, מאז אוסלו, נוצר מתוך ויכוח עם המתנחלים. המתנחלים הדתיים זאת תנועה בעלת "יחסי ציבור משונים". בעיני השמאל החילוני, המתנחלים הדתיים נתפסים כפונדמנטליסטים. אבל בפועל, התנועה הזאת החליפה את הרטוריקה שלה כמה פעמים מן הקצה אל הקצה. אם בוחנים את הרטוריקה של הקבוצה הזאת לאורך השנים מוצאים התייחסות שונה בכל פעם.
בשנת 67' נכבשו שטחים שבהם הייתה אוכלוסיה ערבית. הנוסחא "יהודית ודמוקרטית" מתבססת על רוב יהודי. אם הרוב הזה נמצא בסכנה מתעוררת דילמה: האם היא קודם יהודית או דמוקרטית? מה יותר חשוב, השטח או הדמוקרטיה? נכון להיום, ישראל החליטה לא להחליט. כל ממשלות הימין שקלו לספח את השטחים, אבל אף אחד לא עשה זאת, כי המשמעות של זה הייתה ויתור על הדמוקרטיה. כאן נפער בקע בין ציונות שהיא גאולת אדמה לבין ציונות שהיא גאולת אנשים. המונחים האלה נוסחו על ידי עמוס עוז שצפה את הקשיים שיעלה הכיבוש.
בשנת 77' נתגלה שיש פער גדול בין שני מחנות, ימין ושמאל, שיש להם תפיסות ציונות שונות. מהנק' הזאת הפוליטיקה הישראלית מתנהלת תוך חוסר הסכמה לגבי מה היא ציונות, וזה חוסר הסכמה על זהות. בישראל, שהיא מדינת מהגרים, זהות זה לא דבר נתון. לכן, מהרגע שאין קונצנזוס על הציונות, יש משבר זהות. מהנק' הזאת המאחד והמגבש קטן, והמפריד הולך וגדל.
מלחמת לבנון של שנת 82' הייתה מלחמה שאין עליה קונצנזוס, שזאת בעיה כשיש צבא עם. המלחמה התחילה עם קונצנזוס רחב ותוך שבועיים הוא התפורר. המלחמה הזאת החריפה את הפערים בין ימין לשמאל.
התחנה האחרונה בעידן "ההתפכחות" או התפוררות הקונצנזוס, היא שנת 87' והאינתיפאדה הראשונה. בנק' הזאת ישראל פונה לחלוקת הארץ.
לבסוף עוסק "ערכים בתרבות הישראלית" בשנות ה-90, ודן במה הוא פוסט-מודרניזם. הדיון הוא ברוח זמן, שהיא תחושה של התפוררות מושג המשמעות. אחר כך נדון בפוסט מודרניזם כאידאולוגיה, אשר סוברת שהעולם סובל מנוקשות ואידאולוגיית יתר ולכן יש לפורר אותם. הרעיון בגדול של הביקורת הפוסט מודרנית היא שצריך לשאול, לא מה נכון, אלא מי קובע. בסוף נגיע לפוסט מודרניזם כהפרטת הזהות. נקרא מאמר מספרו של מני מאוטנר, ונדבר על עליית כוחו של בית המשפט העליון ועל האקטיביזם השיפוטי בישראל. לדעתו של מאוטנר, האליטה האשכנזית העשירה של מדינת ישראל הפסידה את הבחירות והתבצרה בבית המשפט העליון, ושמה את עצמה מעל לחוק והדמוקרטיה.
למרות שנראה שהקורס עוסק בהרבה נושאים יש לו קו מנחה:
נתחיל מעודף כח הגיוס של הציונות. בתחילה לציונות הייתה עוצמה מספקת להזיז מליונים. היה לו כוח עצום להזיז אנשים ולגבש סביבו חברה. בשנת 67' נוצרו תנאים בקו הקונצנזוס הזה, הוא נבקע, והגרעין של האידאולוגיה הציונית נבקע לשניים. בשנת 77' אפשר להגיד שהביקוע של הגרעין הפך לשבר חברתי וחילק את הפוליטיקה והחברה הישראלית לשניים. התהליך הזה הלך והחריף עד שאנחנו מגיעים לעידן של הפרטה שבו ישנה סקטורליזציה גוברת של החברה הישראלית. האידאולוגיה הפוסט מודרנית לוקחת את התהליך הזה של ההתפוררות ועושה ממנו אידאל. האידאולוגיה הפוסט מודרנית מנסה לעודד את התהליך הזה.
על ציר הזמן הזה 73-שנות ה90' זאת ההתפכחות, ואחרי שנות ה-90' זאת בעצם תקופת הפוסט מודרניזם. את הסיפור הזה אנחנו ננתח לאורך הקורס.
נושאים:
יישום הרעיון הציוני ומדיניות כור ההיתוך
פוסטמודרניזם – חלק 1
סיכום מאמר: "בין מילה לאדמה: קווי מתאר לתולדות האינטלקטואל" \ שלמה זנד
ערכים בתרבות הישראלית – סיכום
