ערכים בתרבות הישראלית: הציונות הדתית – חלק 2

מלחמת יום כיפור הייתה הלם כללי לכל האוכלוסיה בישראל והיא יצרה שתי תגובות הפוכות אצל הממסד המפיניקי ואצל הרב צבי יהודה והציונות הדתית:

א.      במפ"י הייתה התפכחות מהאופוריה, והחזירה אותה למציאות ולמגבלות הכוח. הממסד קיבל מכה קשה והתכווץ לכדי ריסון פוליטי.

ב.      תלמידי מרכז הרב קיבלו זריקת אנרגיה מהמלחמה. המלחמה לפי הרב צבי יהודה לא הייתה צריכה לקרות, כי הנתיב לגאולה היה כבר סלול (לא אנחנו דוחקים את הקץ, הקץ דוחק בנו). בעיניו, הנתיב לגאולה סלול, ולפתע הגיעה המלחמה, שלדעתו לא הייתה חלק "מהתוכנית". מבחינתו, התגובה למהלומה צריכה להיות "התעוררות והתגייסות" ולא יאוש. צריך להתעורר חזרה לכדי הבנה שהגאולה אכן קרובה ושצריך לחתור אליה באומץ ובנחישות.

הויכוח בין מפ"י לתלמידי מרכז הרב החל לסוב סביב הנושא של פשרה טריטוריאלית בהשפעת שר החוץ האמריקני קיסינג'ר. אצל קיסינג'ר דובר על פשרה טריטוריאלית חלקית והדרגתית. כדי למנוע את הפשרה הזאת ייסדו חסידיו של הרב צבי יהודה את תנועת "גוש אמונים".

וועדת אגרנט הטילה את האחריות למלחמת יום כיפור על הדרג הצבאי (ולא על הדרג המדיני). אבל הציבור לא הסתפק במסקנות של הוועדה והלחץ הציבורי הוביל להתפטרות של גולדה מאיר ונפילת ממשלתה. לא היו בחירות, ונתנו ליצחק רבין להקים ממשלה. אנשי גוש אמונים חשבו שאפשר לנצל את הפירצה כדי לכפות את הליכוד על המערך. הם דרשו שהמפד"ל ידרוש שהליכוד יכנס, אחרת הם לא יכנסו. היו במפד"ל קבוצה של צעירים, ובראשם זבולון המר, שהם היוו את הגשר לגוש אמונים. התרגיל לא צלח, ונשארה מפלגת מער"ך, שכן עיקר המפד"ל עדין השתייך לזרם של ריינס ולא לזרם של הרב צבי יהודה. כאן מרגישים לראשונה את ההבדל בין תלמידיו של הרב צבי יהודה לבין ממשיכי היהדות הקלאסית. המסקנה של תלמידי הרב צבי יהודה הייתה שצריך להתיישב גם בגב ההר (מוקם אלון מורה).

הלשון של גוש אמונים היא לשון גאולית. בראש המניפסט שלהם נכתב שחובתם לא"י ולהתיישבות, א"י ולא מ"י היא המוקד. במסגרת תיאולוגיה שרואה את מ"י כפאזה בתוך תהליך גדול יותר שהוא הדרך לגאולה, יש לכך משמעות גדולה. הרב אמיטל כתב שהגיע הזמן שהציונות החילונית תבין שהיא סיימה את תפקידה וצריך להחליף אותה בציונות של גאולה. הציונות החילונית הביאה לנורמליזציה שהביאה להקמת מדינה. אבל למעשה, המטרה הגדולה יותר היא הגאולה, שהיא לא נורמליזציה, ולכן הציונות החילונית צריכה לפנות את דרכה לציונות הדתית. יש קונפליקט בין ציונות חילונית שמטרתה נורמליזציה לציונות משיחית שמטרתה איננה נורמליזציה.

ברוח הזאת יצאו ליישב את השומרון. בימים האלו במקום שיתוף הפעולה ההרמוני יחסית של יגאל אלון עם לוינגר, כאן החלה ממשלת רבין להילחם במאמצי ההתנחלות. לעיתים תכופות צה"ל היה מפנה מתנחלים בימים האלו. בשלב הזה רבין היה קצר רוח כלפי המתנחלים שפגעו בריבונות של מ"י בכך שהלכו להתיישב בכל מיני מקומות ללא הסכמת ממשלה. אפילו גלילי שהיה ממקימי מעלה אדומים התקומם על כך שפועלים בניגוד בהחלטת הממשלה.

גרעין אלון מורה שוב ושוב עולה לשטח, ושוב ושוב צה"ל מפנה אותו. באחת הפעמים גרעין אלון מורה עולה לסבסטיה. רבין עמד לפנות אותם בפעם השביעית, ואז עברה באו"ם בנובמבר 75' החלטה שאומרת שהציונות היא גזענות. עכשיו רבין נמצא בנקודה בעייתית. ההחלטה היא הישג של הדיפלומטיה הערבית, ובסיטואציה הזאת קשה מאד לפנות מאחז, כי זה נראה כאילו ישראל נכנעת להחלטת האו"ם. רבין מחליט להגיע לשם שינוי לפשרה, "פשרת סבסטיה". פרס היה שר החוץ של רבין, את יועץ רה"מ לענייני טרור, אריק שרון ואת חיים גורי (ככתב של "דבר"). הפשרה הייתה שמתפנים בשקט, אבל הממשלה תסכים ש-30 איש/30 משפחות ישארו ללון בבסיס הצבאי בקדום. 30 משפחות זה כבר יותר התיישבות מאשר פשרה, ולכן לימים הוקמה ההתנחלות "קדומים".

בינתיים הוקמה מחוץ לחוק עופרה שהיא בירת האליטה של הציונות הדתית המתנחלת. שם צמחו חלק מהמנהיגים הפוליטיים של הציונות הדתית. אנשי הציונות הדתית הקימו פלוגת עבודה (בדומה לאופן שבו התיישבו בעבר) שהקימה גדר עבור קבלן, והם הקימו מחנה עבודה בשטח, וכך הקימו לאט לאט ישוב יותר ויותר קבוע, וכך הוקמה עופרה. לכן אומרים שזה לא ישוב שהקים גדר אלא גדר שהקימה ישוב.

ככל שמתגברים החיכוכים, וככל שמתברר שהגאולה לא סוחפת את הציבור הישראלי, זאת אכזבה מאד גדולה שהממשה לא תומכת בהתנחלות. ככל שהממשלה מרבה להתעמת עם המתנחלים כך מתעורר הצורך להכחיש את ההבדלים ולא להדגיש אותם. המטרה הייתה לשכנע את הציונים החילונים שההתנחלות היא חלק מהציונות שלהם, שלמעשה המתנחלים הם ה"ציונים" של שנות ה-80. לדעת גדי, דווקא הטענה של המשכיות מדגישה את ההבדל. כשנוקטים באמצעים של תנועת העבודה ההסטורית עולה ההבדל כי תנועת העבודה ההסטורית נקטה בטקטיקות פרטיזניות כנגד ממשלות זרות (התורכים והבריטים) והיא קבעה עובדות בשטח כנגד המשטר החוקי. כאן עושים את זה כנגד הריבונות היהודית. טקטיקה חוץ חוקית בעידן הזה חותרת תחת הממלכתיות, ותחת הריבונות היהודית בא"י. הדבר הזה הרתיח את מפלגת העבודה.

הציונים הדתיים התחילו לתאר את מפלגת העבודה כמי שהתעייפו מליישב את ישראל, וצריך עכשיו מי שימשיך את דרכם. גוש אמונים הוא מי שממשיך את הציונות, ומפלגת העבודה סטתה מהנתיב. המתנחלים קיוו שמי שימשיך את דרכם יהיה הליכוד.

בספרות נהוג להדגיש את השיתוף בין מפלגת העבודה לבין המתנחלים (שיתוף שהיה קיים למשל בגוש עציון, קריית ארבע וכו'), אבל לדעת גדי, לא כך ראו את זה מפלגת העבודה והמתנחלים אחרי מלחמת יום כיפור. בסוף 10 שנות מפלגת עבודה אחרי 67 היו 6000 מתנחלים ו-20 יישובים. ארבע שנים אחרי עליית בגין מספר המתנחלים שולש. הממוצע של תוספת האוכוליסה בעשור הראשון של שלטון הליכוד היה 6000 איש. בגין עשה כל שנה מה שעשתה מפלגת העבודה בעשור. הפריחה הגדולה של ההתנחלות הייתה עם עליית הליכוד, והמתנחלים ראו שיש כאן שותפות פוטנציאלית. הנאום הראשון של בגין אחרי שעלה לשלטון היה בקדומים. הוא אמר שם שיהיו שם עוד הרבה "אלוני מורה". חלק מהמדיניות המוצהרת שלו הייתה ליישב את השטחים. יתרה מזאת, הליכוד אמר בצורה מפורשת שזאת זכותו של העם היהודי להתיישב בכל מקום בא"י.

בעיני הציונות הדתית, מפלגת העבודה סטתה מהנתיב, והנה הגיע תנועה חילונית אחרת, הליכוד שממשיכה את הדרך, ולכן נוצרה הברית בין הליכוד לבין המתנחלים. אכן, במצע הליכוד ניתן למצוא אמירה שההתיישבות היא המוקד של הציונות. אבל גם בין בגין למתנחלים יש מחלוקת, מכיוון שהמחלוקת האמיתית היא בין ציונות שמרכזה מ"י לבין ציונות שמרכזה א"י, ציונות שמרכזה ריבונות לבין ציונות שמרכזה גאולה. הדגש של בגין הוא על הזכות להתיישב בא"י, אל מול הדגש של גוש אמונים שזאת חובה להתיישב בא"י. הדבר הזה מתברר מהר מאד לאחר עלייתו של בגין לשלטון, כי מתברר שממשלת בגין במו"מ עם מצרים על פשרה טריטוריאלית. הליכוד היא תנועה פוליטית שבה הריבונות של מ"י היא המרכז. אם כל הרצון להרחיב את הטריטוריה, בעיני הליכוד ההתיישבות היא האמצעי אבל המדינה היא המטרה. חנן פורת לעומת זאת רואה את הדברים כך: להתיישבות בא"י פנים רבות, הריבונות של מ"י היא אחת מהן. זה ממצה את ההבדל בין התנועות, שכן בעיני הליכוד הריבונות היא המוקד וההתיישבות היא אמצעי.

אחרי ההתנתקות, נכתב במצע של קדימה שכשההתיישבות מסכנת את הריבונות של מ"י כמדינה יהודית ודמוקרטית, מוותרים על ההתיישבות. לדעת גדי, הדבר הזה תקף גם לגבי בגין, והראייה לכך היא שבגין לא הציע לספח את השטחים. היה ברור לבגין שסיפוח השטחים יכניס את הציונות לדילמה בלתי אפשרית, כי אם יתנו אזרחות יהיה רוב ערבי בכנסת בשלב זה או אחר, ואם לא יתנו אזרחות זאת תהיה מדינת אפרטהייד. לא עלה על דעתו של בגין לוותר על הדמוקרטיה, כי זה שורשה של הציונות.

הציונות הדתית- חלק 1

הציונות הדתית – חלק 3

הציונות הדתית – חלק 4

הציונות הדתית – חלק 5

ערכים בתרבות הישראלית

סיכומי קורסים אקדמיים

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: