ערכים בחברה הישראלית: יישום הרעיון הציוני ומדיניות כור ההיתוך

מהלך יישום הרעיון הציוני: דמוקרטיה ß מדינה ß טריטוריה ß חברה/זהות (כור היתוך)

התנועה הציונית צועדת בסך הכל בנתיב של הרצל. הויכוח בין בן גוריון להרצל היה טכני, על סדר הדברים. בן גוריון חשב שצריך לבנות קודם חברה ומדינה, ולכן החלוציות קודמת למדינה הציונית. קשה לומר מי צדק, כי עד שהיה צ'רטר לא ניתן היה להפוך את הציונות למדינה.

כור היתוך – מי שאומר שכור ההיתוך היה טעות דוחה למעשה את הרעיון הציוני. איזושהי יצירה של זהות לאומית הייתה הכרחית.

הפרוייקט המעשי שעמד בפני הציונות היה איך לבנות חברה. הויכוחים שנכנסו לספרות הם בין הציונות המעשית לציונות המדינית (למרות שלדעת גדי הויכוח הזה הוא ויכוח שולי שהתקיים בין שני מחנות בעלי אידאולוגיה דומה.

הציונות המעשית (הבן-גוריונית) מבית מדרשה של מפ"י ביקשה לבנות חברה וכלכלה לפני שמזנקים לזירה המדינית. לא במקום אבל לפני. בשוליים צריך לומר שזה היה בלתי נפרד מסוציאליזם. גם הסוציאליזם דרש ממפ"י לעשות היפוך בסדרי העולם. עפ"י המרקסיזם, ההגיון הבלתי נמנע של ההיסטוריה מוביל לסדרה דיאלקטית של ניגודים מפיאודליזם לקפיטליזם (שמתפורר) ואז הפרולטריון משתחרר. בישראל, אין קפיטליזם ואין פרולטריון, לכן אין ממה להשתחרר, ואין מי שישתחרר ממנה. המרקסיזם התברר פחות מדע ויותר משיחיות. למשל, ברוסיה, עוד לא היה קפיטליזם (זאת חברה אגררית), ובכל זאת הבולשיביקים יצרו מהפכה. בישראל, היה סוציאליזם קונסטרוקטיביסטי, סוציאליזם שבונה את החברה מראשיתה סוציאליסטית ולא צריך לחולל מהפכה, כפי שעשו ברוסיה.

הסוציאליזם מבקש להפוך את החברה יהודית ליצרנית באמת. בתפיסה הסוציאליסטית תפסו את הבסיס כחקלאות ותעשיה. ה"קומה השנייה" של המקצועות הלא יצרניים צריכה להיבנות על הקומה הראשונה. גורדון וכצנלסון הם האתוס של מפ"י.

עד כאן דיברנו על חלוצים, זאת חברה שכולה אליטה. אלו מתנדבים מסורים עד תום. במובן זה, הסוציאליזם הקונסטרוקטיביסטי ביקש לבנות חברה שכולה אליטה וזה לא דבר שיכול להחזיק מדינה, שמורכבת מהרבה יותר אנשים ולא יכול להיות שכולם יהיו באותה מידת להט אידאולוגי ומסירות.

אם כן, איך יוצרים את החברה הלאומית שהציונות ביקשה? מפ"י התעסקה באיך ליצור סוציאליזם. האופן שבו היהודים תופסים את עצמם היו שונים. אם תווי הלאומיות הראשונים הם שפה וארץ, הרי שליהודים הייתה ארץ תיאורתית ושפה תיאורתית. הייתה ליהודים "צל" של לאומיות. היהודים באו ממקומות שונים בעולם, עם ערכים שונים, תרבות שונה ושפה שונה. גם במובן הסוציולוגי הקר לא היה כאן לאום. היו הבדלי השקפה, הבדלים תרבותיים, הבדלים של תפיסה כלכלית, הבדלים של האופן שבו תופסים את התא המשפחתי.

המפגש בין כל התרבויות האלו הוא טראומטי. איך מתגברים על המפגש ויצורים איחוד?

ראשית, פעלו להחייאת השפה העברית. "עברי דבר עברית" היה ציווי שחדר לחיים הפרטיים של כולם. עוקרים מפיהם של אנשים את לשונם. את תיאטרוני האידיש סגרו עם משטרה. היום בדיעבד אנחנו רואים שזה הצליח.

שנית, יש את א"י שהיא חלק מהזהות הזאת, וצריכה לשמש בית לזהות היהודית. אי אפשר לשמר את הנרטיב היהודי בלי א"י. כפי שהאנגלים אינם יכולים להיות אנגלים בלי אנגליה, כי היא קשורה בהם בנרטיב שלה.

יחד עם זאת, ישראל היא חברת הגירה (בשונה מאנגליה). באנגליה תחושת היותך אנגלי נובעת, או נדמית כנובעת, מתוך העבר. לאדם יש תחושה של המשכיות, והשאלה אינה צריכה להיעשות במודע. אדם לא צריך ליזום את זהותו. היא נתונה לו. איך עושים את אותו הדבר בחברת מהגרים? יוצרים את הזהות במתכוון. זה דבר שיוצרים אותו בתחושה מודעת של כוונה. התחושה של "אנחנו" לא קיימת וצריך ליצור אותו. לכן, יש להבדיל בין חברות לאומיות "רגילות", לבין חברות לאומיות של מהגרים כמו ישראל.

בחברה "רגילה" ה"אנחנו" נובע מחוויה של עבר משותף. אדם נולד לתוך ה"אנגליות". זאת חוויה מיידית ומוחשית והיא בכלל לא צריכה להיות מודעת.

בחברת מהגרים העבר הוא מה שמפריד ולא מה שמחבר.

אם כן, מאיפה באה התחושה של "אנחנו"?

בחברת מהגרים ה"אנחנו" נובע מתוך תוכנית לעתיד משותף. זה דבר מודע. התוכנית עצמה היא מחברת. ה"אנחנו" מוקרן על העתיד. הדור הראשון של העולים הוא "אנחנו" בהתהוות. הם שייכים ל"אנחנו" מתוך זה שהם שותפים לפרוייקט של יצירת זהות משותפת. את הזהות הזאת קשה להפריד מאידאולוגיה. דוגמא נוספת לחברת מהגרים היא ארה"ב. גם בישראל וגם בארה"ב יש הצהרת עצמאות, זה רגע של הולדת שבו מחוללים את האומה שבו נותנים תוכן לגבי התוכנית המשותפת לעתיד.

לדעת גדי, אין טיפוח של היסטוריה ושל הלאומיות הישראלית במע' החינוך הישראלית. לדעת גדי, הפוסט-ציונות היא תופעה רגשית שתפסה דומיננטיות באליטה הישראלית. במקום שבו האתוס הלאומי הוא דבר שנוצר במודע המשמעות של לתת לעזמי בשארה לכתוב ספרי משותף היא בעיה, כי אין לנו עבר משותף אלא עתיד משותף.

בישראל ובארה"ב מגילת העצמאות מתווה את הדרך להמשך. בארה"ב לא משנה מה היית הקודם, השאלה היא מה תעשה בעתיד, ואם תקבל על עצמך את הדרך (הפסקה השנייה של מגילת העצמאות) תוכל להפוך להיות אמריקאי. מי שחורג מהדרך הזאת, עושה דבר "לא אמריקאי". התכנית לעתיד משותף תלויה על הקיר.

מגילת העצמאות היא המסגרת של הציונות. בן גוריון היה אדם מאד אנליטי, ולכן זאת ההצהרה הקצרה שמסבירה מה היא לאומיות. כדי להיות ציוני אתה צריך לקבל על עצמך את התוכנית לעתיד.

לדעת גדי, בלי כור היתוך אין פשר לזהות הציונית הלאומית. המחלוקות בין הזרמים השונים בתוך היהודים היא רבה. ניתן לומר שהזרם ההגמוני כפה את דרכו על השאר. יש הרבה ביקורת על זה, אבל זה לאו דווקא אומר שכור היתוך הוא דבר שלילי, כי יש כל מיני דרכים לעשות כור היתוך. בכל מקרה, יש דברים שהיא כפתה והתקבלו, ויש דברים שהיא כפתה ולא התקבלו ובהם היא התגמשה. אחד הדברים שהיא הצליחה בהם היא הדמוקרטיה. היו דברים אחרים יותר שנויים במחלוקת שהחברה האירופית כפתה, למרות שלא היו נהוגים. למשל, שוויון בין המינים. ישראל הייתה בעידן הזה מדינה שהיו בה נשים לוחמות. הייתה תפיסה מאד רדיקלית יחסית לאותה תקופה של השוויון בין המינים (אפילו ככל שזה נוגע לגידול ילדים. למשל, בענין בתי הילדים).

לדעת גדי, האתוס הציוני הוא לא מצמצם (בדומה לאמריקאי). לדעת גדי, החברה האמריקאית גם היא מאד מצומצמת (יותר מישראל) ולא מקבלת אחרים.

המבנה של הלאומיות בישראל נסוב סביב חוקי ההגירה. חילקו את הארץ כדי לא להפוך את הערבים למיעוט בישראל. השאלה הייתה איך לאפשר עליה לא"י בלי להפוך את הערבים למיעוט. והתשובה הייתה לחלק את הארץ.

חברת מהגרים זאת לא חברה פתוחה לכל אחד. לישראל אין מדיניות הגירה חוץ מחוק השבות. אחת התוצאות של זה היא שישראל היא מדינה מאד מתירנית מבחינת הגירה. החוקים והנהלים בארה"ב ובאירופה מאד מפורטים, ובמדינות אחרות, בעיקר בארה"ב, אתה נדרש להשיל את הזהות שלך כדי להיות אמריקאי. לדעת גדי ארה"ב היא חברה שיש לה רטוריקה של "מקבלת" הכל, אבל היא מאד מאחדת וקונפורמיסטית. הסיבה לכך שהיא חברה ליברליסטית דמוקרטית שמקדמת אינדיבידואליזם, ובחברה שאין בה היררכיה אין שום סמכות חוץ מהעדר. זאת לדעת גדי הדינימיקה של החברה האמריקאית שהיא לדעתו מאד דורסנית וכופה את עצמה.

בחברה הציונית יש עבר משותף, אמנם רחוק, אבל יש לו חלק מאד גדול ביצירת הזהות הציונית. אנשים מאד שונים בזהותם, אבל שותפים לעבר. האתוס הציוני זאת חברת מהגרים, אבל היא לא פתוחה לכולם. בכך ישראל דומה לאנגליה. מצד שני הוא דומה גם לחברת מהגרים כמו ארה"ב. בנסיון להפוך את הסילואטה של העבר לתלת מימדית הוא בעל אתוס של חברת מהגרים.

חוק השבות הוא תוצאה של הפסד של הדתיים. היה נסיון בשנות ה-50 לכפות הגדרה הלכתית על חוק השבות והנסיון הזה נכשל, לכן יש הגירה של לא יהודים מבחינה הלכתית לישראל. לדעת גדי, חלק גדול מההתאזרחות בישראל הוא מה שקורא רובינשטיין ל"גיור סוציולוגי". לדוגמא, מה קורה לגבי ילדי העובדים הזרים. לדעת גדי, מבחינה לאומית הם יהודים.

לדעת גדי, התפיסה הלאומית היהודית מנותקת מדת.

ממלכתיות – השלב הבא בשרשרת של הרצל הוא המדינה. המדינה עפ"י הציונות המעשית, קמה על גבי דמוקרטיה מתפקדת. ברגע שמצליחים בשלב הזה יש מעבר חד ודרמטי מוולונטריזם לממלכתיות. המעבר מהחלוץ לפקיד. לדעת וובר מדינה היא מונופול על השימוש הלגיטימי באלימות. בן גוריון היה צריך לקחת אנרגיות של כוחות המהפכה ולרתום אותם למרכבה שהולכת לאט ובשקט. זה לא אותו סוג של מאמץ. צריך לקחת כוחות של אוטופיה ולרתום אותם לשגרה. לדעת גדי, מה שהרס את הקיבוצים זאת השגרה. בישראל קרה דבר מדהים ונשארה פה דמוקרטיה. רוב העולים באו ממדינות לא דמוקרטיות, יש קליטת עליה מאסיבית (תוך שנתיים וחצי הכפילו את המספר, ופי שלוש בשבע שנים), משבר, מלחמה וכו'. כל הסממנים הובילו לדיקטטורה, אבל הצליחה להישמר פה דמוקרטיה. הוולונטריזם הפרוע הפך להיות הבירוקרטיה של ההסתדרות. בן גוריון עשה את המהלך הממלכתי האולטימטיבי שהוא אלטלנה ופירוק הפלמ"ח. בן גוריון הבין שצריך להיות רק מקור כוח אחד, כדי שלא יהיו פה כמה ארגונים. המשמעות של מדינה היא שיש רק מקור אחד של כוח.

ראה גם: סיכום מאמר: עדה ועדתיות בישראל בפרספקטיבה היסטורית/ משה ליסק

ערכים בתרבות הישראלית

סיכומי קורסים אקדמיים

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: