ערכים בחברה הישראלית: פוסטמודרניזם – חלק 3

הפוסט מודרניות כתחושה

הפוסטמודרניזם – ג'יימסון מתחיל בציור של נעלי איכרים. הנעליים מספרות סיפור – סמל בעזרתו אפשר לשחזר את חייהם של האיכרים. ג'יימסון: אמנות באמצעים סימבוליים מספרת סיפור על העולם. מנגד הוא מציג ציור של אנדי וורהול – נעלי נשים, ולא ברור מאיפה זה – מחנות, מדיסקוטק או מכל מקום אחר. אין לזה משמעות. מעל זה יש נצנצים ו-וורהול קורא לזה "נעלי אבק כוכבים". זה לא ניתן לפרשנות. אלה סמלים מנותקים מהקשר ולא מאפשרים לתת פשר.

הרוח הפוסטמודרנית – התנגדות למשמעות. הסמלים מפרקים את עצמם, מוציאים מעצמם את המשמעות. ניתוח מעניין לכך: ארכיטקטורה מודרנית – ארכיטקטורה שביקשה לעצב את החלל האנושי באופן טוטאלי על קטגוריות רציונליות. הרבעים שתכנן לה-קורוזייה. עיצוב טוטאלי של הסביבה האנושית. המרקם העירוני היא לא דבר שמצטבר אלא משהו עם סדר רציונלי. המגורים והמסחר והפארקים – הכל באופן רציונלי. ביטוי לכך היא ניו-יורק הבנויה גיאומטרית.

ניתוח חשוב של ג'יימסון: מלון בונוונטורה- אין כניסה מהרחוב. זה בנוי בסימטריה.

דוגמא: וולס פארגו קורט – מגדל בלוס אנג'לס. יש גבעה ושלושה רחובות שמובילות אליו. הפאות כמו משולש של חלונות. הארכיטקטורה הפוסט-מודרנית מנסה לערער על התמצאות במקום.

ג'יימסון: קניבליזם סגנוני – לוקחים שפות אמנותיות ומרוקנים אותן מתוכנן. הסמלים מפסיקים להביע את מה שהם אמורים לסמל. קלקול מכוון ביכולת לסמל דברים. עיקור מהיכולת לבטא.

סמלים לא רק התרוקנו מתוכן, במקום להיות אמצעים להבנת המציאות הן החלו לרוקן את המציאות מתוכן. "כשהשקיעה עצמה הופכת לקיטש" (טאוב ב"מרד השפוף"). היפוך שרשרת הסימול, ג'יימסון. הפסלים של דווין הנסון – פסלים היפר ריאליסטים. הנסון בונה אנשים מפלסטיק בצבע עור, מלביש פאות ובגדים. זה נראה כמו אנשים.

ריימונד קרבר – a small good thing – זוג הורים – הילד מת אחרי קומה ארוכה. היא לא יכולה להגיד את הכאב שלה ויוצאות לה רק "מלים טלוויזיוניות". היא לא מצליחה להביע את הרגשות שלה.

האמנות הפוסט-מודרנית בעצם במקום לתת פירוש למציאות חוסמת את האפשרות להשיג משמעות. ג'יימסון מזהה את הפוסט-מודרנית עם התחושה של חסימת המשמעות וממקם את הדוגמאות בהן יש חוסר משמעות לחלוטין.

כשמגיעים לספרות – הטקסט מפרק את יכולת ההבעה של עצמו. בישראל העידן הפוסט מודרני מתחיל באיחור של עשור. כל העולם חווה את תחושת המיאוס מהסדר הישן, אנחנו אחרי 67' באופוריה כבירה. הנרטיב הציוני כמסגרת ממשמעת החזיק יותר מהאידיאולוגיות הגדולות בעולם. התחושה הפוסטמודרנית הגיעה רק בעידן ההתפכחות והאכזבה. אנחנו רואים בשנות השמונים מאפיינים פוסט מודרנים בישראלים.

אתגר קרת – געגועיי לקיסינג'ר – הסיפור לוקח דבר מלא פאתוס, הבלדה הסקוטית שבה אהובה מבקשת מאביר את לב אמו כסמל לאהבה. האביר כושל ביער. קרת מעביר את הסיפור הזה לפ"ת. האהובה אומרת – איך אדע שאת אוהבת אותי. היא רוצה את הלב של אמא שלו. הסיפור – הסגנון מתנגד לתוכן ובסוף זה נגמר עם פואנטה ומערכון.

מערכון – לשנות את המסגרת הממשמעת של הסיטואציה. דוגמא: שי אביבי מגיע לבית חולים עם רגל מרוסקת. הוא אומר לרופא – התהפכה עלי מכונית. בסוף החולה נותן אבחנה מדויקת של מחלתו והרופאים הם כמו חוקרי שב"כ.

השער האחורי – עיתון העיר. עוזי וייל, מודי בראון, אתגר קרת, חזי לסקלי – הומור של התפרקות תחושת המשמעות.

פוסטמודרניזם – חלק 1