פוסטמודרניות כתחושה של אובדן משמעות:
המאמר של ג'יימסון. הוא מתחיל מציור של ואן גוך, בשם נעלי איכרים. הנעליים מספרות סיפור, זה סמל. אפשר להסתכל על הנעליים ולשחזר את חייהם הקשים של האיכרים, העור הנוקשה והשרוכים. זה מה שאומנות עושה, משחזרת עולם ומספרת סיפור על העולם הזה. ואז ציור של אנדי וורהל שבו נעלי נשים בשחור לבן ואומר לא ברור אם זה מאושוויץ, שריפה בדיסקוטק או חנות נעליים. צובע בגועש, ומעל זה הוא מפזר נצנצים וקורא לזה 'נעלי אבק כובים'. הצבעים מנתקים את זה מההקשר, אי אפשר לתת ליצירה הזו פרשנות. הרוח הפוסט מודרנית באומנות זה התנגדות לפרשנות. במקום שבו סמלים היו צריכם למשמע כעת הם מפרקים את עצמם.
בארכיטקטורה היתה תנועה פוסט מודרנית מודעת, לה קורבזיה, עיצוב טוטלי של הסביבה האנושית, מוחק את כל מה שהיה מתחת ומציב במקום סדר רציונלי שבה הסביבה האנושית מתוכננת באופן רציונלי. אזורי המסחר והפארקים והמכבסות שבנויים לתוך זה. ניו יורק, אין בה דבר שלא תוכנן על ידי אדם. ארכיטקטורה פוסט מודרנית – דיזנגוף סנטר. התקפה על יכולת ההתמצאות שלך, אין קומות, אתה לא יודע באיזה צד של הכביש אתה נמצא. ג'יימסון מנתח את מלון בואנה ונטורה, אי אפשר להיכנס מהרחוב. עולים מקומה שנייה ואז יורדים ללובי, זה בנוי דווקא. הארכיטקטורה הפוסט מודרנית מערערת את תפיסת החלל והרציונליות ויכולת ההתמצאות. ג'יימסון קורא לזה קניבליזם סגנוני, לקוחים שפות אומנויות ומרוקנים אותן מתוכנן. שפה אומנותית קוהרנטית מכילה אלמנטים שכולם פועלים ביחד לייצר הרמוניה , אם לוקחים את אותו דבר ותולשים מההקשר מנתקים את השפה האומנותית ממה שהיא רוצה להגיד והסמלים מפסיקים להגיד מה שהם אמורים. הארכיטקטורה לוקחת שפות ארכיטקטוניות ומעקרת אותה ממה שהן רצו להגיד, הקתדרלה לא יכולה להפיל עליך אימה באמצע מגדל מראות. זה מגחך אותה ואת המראות. אתה לא יכול לתת פרשנות, רק להתייחס לזה כאסתטיקה טהורה.
סמלים לא רק התרוקנו מתוכן, במקום להיות אמצעים להבנת המציאות הם התחילו לרוקן את המצאיות מתוכן. לפגוע במציאות במקום לפשר אותה. כשהשקיעה הופכת לקיטש – היפוך שרשרת הסימול. מרוב גלויות אתה רואה שקיעה ואתה קהה לזה.
אנשים שהם פסל בוהים בתמונה במוזיאון, בפעם הבאה שתראה אנשים תחשוב אם הם לא פסל.
מרוקן את המציאות מהיכולת הסמלית. בטלנובלות שומע כל כך הרבה רגשות זולים, שכשאת באה להגיד I LOVE YOU למישהו זה נשמע כמו אופרת סבון.
ריימונד קרבר כתב "a small good thing". לקחו לך את המילים מהפה, כל מה שאתה אומר נשמע כמו בטלוויזיה. מה שיוצא לך מהפה נהיה קלישאה.
חוסמת את האפשרות לתת פשר למציאות. ג'יימסון מזהה את האומנות הפוסט מודרנית עם חוסר המשמעות. זה מגחך את האפשרות למשמעות וזה נהיה משעמם ולא אומר כלום. ראית אחד ראית את כולם. מתי זה מעניין? כשחושבים על מה קורה לאנושי בתנאים כאלה.
התפוררות תחושת המשמעות: כשמגיעים לספרות, לראשונה הסיפורים עושים כל מה שג'יימסון מדבר עליו. הטקסט מודע להיותו טקסט ומפרק את יכולת ההבעה של עצמו.
בישראל העידן הפוסט מודרני באיחור של יותר מעשור. בעוד כל העולם חווה את תחושת המיאוס של הדור הצעיר בסדר הישן, בישראל אחרי 67 אנחנו על הסוס באופוריה. הנרטיב הציוני כמסגרת ממשמע החזיק מעבר לאידיאולוגיות אחרות. הפוסט מודרניזם מתחיל להגיע לפה באמצע שנות ה80, ספרות של נונסנס והומור ועיסוק במבנה הסיפור וחוסר יכולתו למשמע מציאות.
געגועי לקיסינג'ר: לוקח דבר מלא תוכן, מבלדה סקוטית מלאת פאתוס ימי ביניימי, בה האביר נדרש להביא לאהובתו הוכחה לאהבתו בדמות לב אימו. בדרך הוא נופל ביער מהסוס והלב נופל ושואל 'בני האם נפצעת?'. הוא מעתיק את זה לפתח תקווה, ונוסע לאמא בשני אוטובוסים. הוא לוקח דבר פאתטי ומלא רגש ושם אותו במקום בו הסגנון לגמרי מתנגד לתוכן, וזה נגמר כמו מערכון. בסוף יש הקצנה או היפוך. אחת הדרכים לכתוב מערכון זה לשנות את ההקשר שממשמע את התוכן. מסתכלים על סיטואציה ומבינים אותה בצורה אחת ואז מבינים שזה הדבר הלא נכון.
הז'אנר הזה פרח בארץ.
התפרקות תחושת המשמעות וניתוק התוכן מההקשר. הסמלים התפוררו.
הסיפורים הופכים את השרשרת הסיבתית (המציאו את הקומפוט שיהיה מה לעשות את הכפית). האמצעים להביע איבדו את הפשר ואז החיים מאבדים את הפשר. קודם המילים יכלו למשמע קטע מהמציאות היום הן עומדות בדרך, הן לא מאפשרות
תפישת ההיסטוריה של אנשים: בכדי להבין את רוח הזמן, נדון בסוגיה – כיצד אנשים מבינים את הזמן עצמו. בני האדם הם בריות היסטוריות בעלות תודעה של עבר ותפישה של עתיד.
עידן הרנסנס: היסטוריה היא תהליך שחוזר על עצמו. אימפריות מגיעות לשיא, מתחילות להתפרק. תפישת הרנסנס: היו יוון ורומא, שקענו לימי הביניים ואז החלה התקופה החדשה של הרנסנס – "חידוש ימי קדם".
לאחר הרנסנס מגיעה המהפכה המדעית והנאורות ונולדת תפישת הקדמה. תפישה זו מניחה שההיסטוריה היא תהליך של שיפור, שיפור באמצעות התפתחות הידע האנושי. התבונה האנושית היא שמביאה את השיפור.
ובר – תפישת הקדמה מביאה בלבול בין קדמה מדעית לקדמה מוסרית. כל תפישת הקדמה כבולה בשלשלאות לקדמת המדע וזו מביאה אמצעים אך לא מטרות. האמצעים יכולים להיטיב או להרע, תלוי איך משתמשים בהם. זה התחיל לחדור לתודעה עם מלחמת העולם הראשונה. במלחמה הזאת הטכנולוגיה הפכה לדבר מסוכן ונורא.
הזעזוע הגדול הגיע במלחמת העולם השנייה. בה חלה קפיצת מדרגה נוראית בגודל הזוועות. מה"ע ה-2 חוללה זעזוע עצום שחדר לכל פינה בתודעה האנושית. שני סמלים שמאחוריהם זוועות בקנה מידה חדש: הירושימה ואושוויץ. פצצת האטום הובילה לפחדים אפוקליפטים. הדבר שבו אנחנו גאים כמין אנושי – הדעת – הוא לא רק לא מועיל, אלא קטלני.
צריך לסייג: הקדמה היטיבה עם המין האנושי. הביטחון של המאה ה-18 לפיו אנחנו הולכים לעולם טוב יותר חדר לכל פינה בתודעה.
התגבשות המלחמה הקרה היא עדיין בעידן האידיאולוגיות. האמריקאים היו משוכנעים שהמלחמה היא בין הטוב והבין – החופש לבין התנועה של הרוע (המשטר הקומוניסטי). הרוצח הגדול בתולדות האדם הוא סטאלין. בעיני הסובייטים הרוע הוא הקפיטליזם והאימפריאליזם.
56' – משבר גדול גם במערב. ועידה 20 של הקומוניסטים – נאום חרושצ'וב לפשעי סטאלין.
62' – כמעט החלה מלחמה בגלל ג'ון פ.קנדי. (American tabloid – james alroy – המלצת ספר). קנדי ייצג רוח חדשה אך כמעט הוביל את העולם למלחמה. ארה"ב מגלה בסיס טילים בקובה. קנדי מחליט להתעמת עם העימות והוא נואם בטלוויזיה ואומר שזה אסון לעולם. כל ההיגיון של המלחמה הקרה הפסיק להיות היגיון אידיאולוגי והפך להיגיון של תורת המשחקים.
יציאת הספר silence spring – בו החלה להישמע הטענה שהטכנולוגיה היא בעלת מחיר אקולוגי.
מתחיל מרד שנות השישים ובמקביל מלחמת ויאטנם. המלחמה שינתה את התפישה באמריקה של המלחמה הקרה. ארה"ב פירקה את הגוש הסובייטי בלי לירות עליו. המדיניות הזאת הצליחה.
המדיניות היתה לא "לשחרר" מדינות שנפלו לקומוניזם אלא רק למנוע את התפשטות הקומוניזם. ויאטנם היתה קולוניה צרפתית. הצרפתים הפסידו לצבא השחרור הויאטנמי. בוועידה בינלאומית חילקו את המדינה לשני חלקים והתוכנית היתה לאחד אותה לאחת והאמריקאים ידעו שעם המדינה תאוחד אז הקומוניזם במדינה ינצח. קנדי ממנה שם שלטון קתולי והשליט מתחיל לרדוף את הכמרים. הגזרות היו נגד הנזירים. הקימו להם צבא – צבא דרום ויאטנם. היו שם שיעור עריקות גבוה. ארה"ב שלחה לשם יותר ויותר יועצים תחת קנדי. ההסלמה במצב עלתה.
מרד שנות השישים: התייאשות מהתבונה. משנות ה-60 וה-70 (73' – חרם הנפט).
העידן הפוסטמודני התחיל בגלישה מהמהלומה של מלחמת העולם השנייה עד סוף המאה ה-20, בה החלה תפישת זמן חדשה. הייאוש מהקדמה. נולד עידן של חוסר פשר.
פוסטמודרניזם – חלק 1
