האמנסיפציה היהודית הגיעה למסקנה שצריך לקחת בחשבון גם את הלאומיות. נהיה ברור שלא מספיק להיות "אדם בצאתך" אלא צריך להיות גם ב"פטריוט בצאתך". אומצה הגישה שצריך להיות "גרמני בן דת משה". הרפובליקה היא חיה שנשענת על הלאומיות, והיהודים שרוצים להיות "אדם בצאתם" נחשבים כזרים.
במקומות שונים ניתנו זכויות שונות, אבל הרעיון של "יהודי בביתך ואדם בצאתך" מייצג את התקופה שעד למהפכה הצרפתית. כפי שאמר אחד מהאצילים במהלך המהפכה" ליהודים כפרטים הכל, ליהודים כקולקטיב לא כלום". בתקופת נפוליאון המהלך הזה ממשיך. בכל מקום שבו הכיבוש של נפוליאון החזיק מעמד ניתנה אמנסיפציה, ונשארה דמוקרטיה מאחוריו.
א. הפאזה הראשונה – "יהודי בביתך ואדם בצאתך" – הגישה הזאת נכשלה בשל הפטריוטיות.
ב. הפאזה השנייה – אימוץ הפטריוטיות – גם הגישה הזאת נכשלה. בבתי הספר מדברים בד"כ על כך שהפאזה הזאת נכשלה בגלל האנטישמיות, וכדוגמא נותנים את פרשת דרייפוס. דרייפוס היה פטריוט ואז מאשימים אותו במכירת סודותיה של צרפת לאויב הגרמני. דרייפוס נשפט, נמצא אשם ודרגותיו נלקחות ממנו. המסקנה היא שלא ניתן לסמוך על יהודים. מי שתרם הכי הרבה לקידום פרשת דרייפוס לנקודת מפנה היה הרצל שאמר שפרשת דרייפוס הפכה אותו לפטריוט.
למעשה, הרצל היה כתב בפריז בזמן משפט דרייפוס והוא חשב שדרייפוס אשם. הרצל לא חשב בזמנו שיש אנטישמיות אלא חשב שהוא אשם. הרצל נהיה פטריוט במהלך "פרשת" דרייפוס, בתקופה שבה דרייפוס זוכה.
אוטו-אמנסיפציה – אין ספק שלאנטישמיות היה תפקיד מרכזי בכשלון האמנסיפציה, רואים את זה אצל כל ההוגים, ובראשם פינסקר. לאון פינסקר, יהודי רוסי, פטריוט, ראש אגדות המתבוללים הצליח מאד בחברה הרוסית, נהיה רופא, התגייס לצבא הצאר, והצליח מאד יחסית ליהודי. כשפורצות הסופות בנגב פינסקר מתייאש מהאפשרות שיהודים יצליחו להתערות בחברה הכללית, ומחליף את משנתו מאמנסיפציה ל"אוטו-אמנסיפציה". פינסקר כותב טקסט זועם על כך שהיהודים מתרפסים בפני הגויים, ושעל כל האהבה שהם מרעיפים על אירופה, היא יורקת להם בפרצוף, איך הדבר הזה משחית את אופיים של היהודים כי הם נאלצים לקבל הכל בחסד. איך ניתן להיות אדם גאה, כשהחירות ניתנת במחיר של התרפסות. כיצד ניתן להיות חופשי כשהזכויות ניתנות בחסד. פינסקר מסיק כאן מסקנה שהרצל מסיק מאוחר יותר, הפתרון הוא מדינה יהודית. האדם היהודי לא יוכל להיות מודרני בלי שהוא יטול את החופש בעצמו ובלי שתהיה ספירה ציבורית יהודית, בלי שיהיה קולקטיב יהודי שבו אדם לא יצטרך לפצל את זהותו. אם אדם לא יכול להיות הוא עצמו בצאתו, הרי שהוא לא באמת חופשי, וזה מה שמסמל את כשלון האמנסיפציה.
ההסבר שלוקח את האנטישמיות כגורם העיקרי של כשלון האמנסיפציה, מתעלם מן העיקר. האנטישמיות אכן תרמה לכשלון האמנסיפציה, אבל ישנו גם דחף פנימי, ולא רק לחץ חיצוני, שמוביל לציונות. משהו לא בסדר עם הרעיון של האמנסיפציה. גם כשהיהודים מקבלים את הזכויות שהובטחו להם (לא רק כשהם נלקחות מהן), האנמסיפציה נכשלת כי היהודים מבינים שהמחיר שצריך לשלם כדי להצטרף למשטרים הדמוקרטיים החדשים, הוא ויתור על הזהות היהודית, ולכן, לא צריך להסתכל רק על דרייפוס, אלא גם על הרצל. הרצל הוא דוגמא להצלחת האמנסיפציה. הרצל לא נתקל כמעט באנטישמיות, זה לא חסם את דרכו בשום צורה. הוא הצליח מאד כעיתונאי בעיתון החשוב ביותר באירופה באותה תקופה. הוא היה עורך מדור הספרות והתרבות.
הצלחתו של הרצל הייתה אמורה להעיד על הצלחת האמנסיפציה, ואף על פי כן, הרצל נהיה ציוני, ולא בגלל דרייפוס. הוא למעשה מבין, שהאמנסיפציה לא עובדת. להרצל הייתה מחשבה שכל היהודים צריכים להתנצר, והסיבה לכך הייתה שהוא הבין שהמודל של האמנסיפציה לא עובד. כשספר של הרצל התקבל לראשונה אצל מו"ל, אמרו לו שיפרסמו את הספר שלו, רק שימצא שם פחות יהודי. והרצל לא הסכים לשנות את השם, למרות שהוא היה מאד רחוק מיהדותו (הוא אפילו לא מל את בנו). הוא היה גם מאד רחוק מן הקהילה היהודית, הוא לא ביקר בבתי כנסת, הוא לא דיבר עברית וכו'. הרצל הכיר בזה שיש יהודים בדתם ויש יהודים בלאומיותם. הלאומיות קרבה את הרצל גם ליהדות כדת.
ההבנה שליהדות יש גם זהות לאומית דומה לגישה ה"אנטישמית" של האמנסיפציה שרואה ביהודים נאמנות רק אחד לשני ולא ללאום.
קריאה מומלצת: "הרעיון הציוני לגווניו", שלמה אבינרי.
כשילד יהודי הולך לבית ספר בגרמניה, הוא אמור להיות "גרמני בן דת משה", אלא שבית הספר הגרמני, כמו כל מוסד חינוך, מקנה זהות. חינוך מקנה זהות. האדם הוא ייצור תרבותי מיסודו "האדם הוא חומרה שלא עובד בלי תוכנה תרבותית". האדם זקוק למערכת תרבותית כדי שיוכל "להשתלט" על החומרה שלו. ולכן, ילד יהודי שהולך לבית ספר גרמני לא יכול להישאר יהודי. למשל, הוא אינו יכול להישאר שומר מצוות, כי יום המנוחה הוא ראשון ולא שבת. יותר מכך, בית הספר מקנה לו זהות. במשנה נאמר "דע מאין באת ולאן אתה הולך ובפני מי אתה עומד". אלה השאלות שאתה שואל כדי להבין מי אתה. אם הולכים לבית ספר גרמנים מספרים לך שאבותיך היו ברברים שכבשו את אירופה וכו'. זה הסיפור שמספרים לך על מי אתה. אם אתה מאמץ את הסיפור הזה אתה נאלץ לוותר על הסיפור של הזהות שלך כיהודי. הזהות היא הסיפור ההסטורי. ראשיתה של ההגדה של פסח היא בתקופה של אחרי בית שני כי רבני התקופה הבינו שכדי לשמור על זהות יהודית צריך לעשות טקסים אחרים כדי שתהיה להם משמעות גם ללא בית המקדש. הסיפור הוא הכלי לשמר את הזהות, בוודאי שבפזורה. לכל עם יש סיפור והיסטוריה, דבר שמקבל משמעות רבה בתקופת הלאומיות.
לקבל את הסיפור הגרמני פירושו לוותר על הסיפור שלך, ולכן יש לא מעט יש מתנצרים מתוך בחירה. למשל, המשורר היינריך היינה המיר את דתו כי הוא הבין שהוא לא יהיה משורר גרמני (אלא יהודי) בלי להתנצר. העובדה שהרצל שקל לנצר את כל היהודים מראה את הכשלון של האמנסיפציה.
במזרח אירופה, ביאליק אומר בשיר "עיר ההריגה", שהגברים ברחו, השאירו את הנשים והילדים מאחור. עד שהיהודים לא ילמדו להגן על עצמם לא יהיה להם כבוד. כל אנשי התרבות היהודים בעלי שיעור קומה מראים לבטים קשים סביב הזהות שלהם. אדם שאינו יודע מיהו ממיט על עצמו חורבן. למשל, אדיפוס מקבל נבואה והוא בורח לפני שהוא מבין מי אביו ואמו, והסיבה שהנבואה מתגשמת היא שהוא לא יודע מי הוא. כשאדם לא יודע מי הוא הסדר משתבש.
הקונפליקט שבו הילד היהודי נתקל מראה שכשהיהודים מקבלים אמנסיפציה הם מאבדים את זהותם. לכן, המסקנה גם כאן היא לאומית (לא רק מול האנטישמיות). האמנסיפציה היא המאה הכי נוחה ליהודים מזה הרבה זמן. דווקא בזמן הזה שמצבם של היהודים היה טוב, נולדה התנועה הציונית. התנועה הציונית הסתובבה במזרח אירופה, אבל היא נעשתה לתנועה לאומית במערב אירופה, במקום שליהודים היה "טוב", משום שהם לא הסכימו לוותר על זהותם הלאומית. הם הבינו שהיכולת להיות פטריוט תלויה בזה שצריך לוותר על הזהות היהודית. עוד דרך להסתכל על זה היא שהחלוקה של הזהות היא בלתי אפשרית. כמו שלא ניתן לחלק את הזהות הגרמנית לבית ולחברה, לא ניתן גם לפצל את הזהות היהודית. לקבוצה יש זהות יהודית בפני עצמה.
המסקנה הייתה לאומיות. רק בה, בדומה ללאומיות האירופית להיות יהודים באוהלם ויהודים בצאתם. הדבר הזה הוא רב משמעות.
הדבר שהכי הרשים את הרצל בביקורו במזרח התיכון היה תעלת סואץ, שליטתו של האדם ברצונו, והיכולת שלו לעשות כל דבר שהוא רוצה.
אדם לא יכול להיות ריבון על גורלו ושלם עם עצמו אם הוא צריך לוותר על זהותו. אם היכולת שלך להיות אדם העומד ברשות עצמך, תלויה בויתור עצמי הרי שאין בכך חופש. כל זה הוביל למסקנה הלאומית. הרצל אומר שהבעיה היהודית שאלה לאומית היא, ולכן גם הפתרון הוא פתרון לאומי. הלאומיות בעיני הרצל היא גם סכנה (ליהודים באירופה) וגם אפשרות מפני שאם היהודים יתפסו את עצמם במונחים לאומיים, יהיה להם חופש.
סיכום:
אם מסתכלים על גלגוליו של הרעיון הציוני הפוליטי אנחנו רואים את הסדר הבא:
הרעיון הציוני הפוליטי: חירות ß דמוקרטיה ß לאומיות ß מדינה ß טריטוריה ß ארץ ישראל
המסקנה של הציונות היא אותו הדבר: היא חייבת להיות טריטוריאלית.
