פילוסופיה של מדעי החברה: צ'ארלס טיילור על פרשנות

צ'ארלס טיילור על פרשנות –  "Interpretation and the Sciences of Man"

  • · המאמר של צ'ארלס טיילור "פרשנות ומדע האדם" נוגע בקשר בין המציאות החברתית לבין האופן שבו האנשים שחיים בה תופסים אותה, התודעה שלהם לגביה. הנושא העיקרי של המאמר של טיילור הוא הזיקה בין ההגדרה העצמית וההבנה העצמית של אנשים, לבין עצם האפיון של המציאות החברתית בה הם חיים.
  • רקע – טיילור והגל על פעולה ומשמעות: טיילור הוא  פילוסוף שהיה פעיל בעיקר בשליש האחרון של המאה ה-20, וכותב בממשק שבין המסורת האנליטית בפילוסופיה והפילוסופיה הקונטיננטלית. כתב על הגל וניתן לראות בו ממשיך דרכו, כשההבדל המשמעותי ביניהם הוא שלטענת טיילור השאיפה של הגל אינה לפרוץ את המעגל ההרמנויטי, אלא להביא את התבונה לאיזושהי ברירות (בהירות) פנימית מוחלטת, בעוד שטיילור מוותר על ה"מוחלטת". כלומר, טיילור רוצה שהאקט הפרשני ייקח פעולה ומשמעות של קהילות אנושיות, ויארגן אותן בתוך עולם של משמעות שבמסגרתו הפעולה מובנת באמצעות הפעולה ולהפך, אין חריגה מהמבנה הזה. מאידך, ע"פ טיילור, הגל מנסה להגיע למהלך פרשני שיהיה נכון לכל קהילה, קוד משמעות שהוא נכון לחברה אנושית באשר היא, בעוד שטיילור חולק על כך וטוען שקוד משמעות מעוגן בפרקטיקות נבדלות.
  • כזכור, ב"אגרת על הסובלנות", ג'ון לוק טוען כי העולם הפוליטי, עולם הכוח, אינו יכול באמת לשנות שום דבר בעולם הרוח, העולם הדתי. בין הדוגמאות שהוא מציג ישנו טקס אכילת לחם הקודש בכנסיה, אשר כשלעצמו הוא פשוט אכילת לחם, אך עבור המשתתפים באקט – משמעותו היא הרבה מעבר לכך, בשל תודעתם במצב הזה, איך שהם תופסים אותו. הפואנטה כאן מתקרבת לזאת של טיילור – לא ניתן להבין פעולה ללא המשמעות, ולהפך.
  • המאמר של טיילור נכתב בשנות ה-70, והוא מהווה בתוך המסורת של הפילוסופיה האנליטית חלק מתנועה נגד יסודנות. מדובר כאן בוויכוח בין המעגל ההרמנויטי לבין יסודנות. העמדה היסודנית גורסת מבחינת אפיסטמולוגיה, כי צבירת ידע היא "מפעל לינארי", בכך שיש לה אבני יסוד מסוימות שאינן שנויות במחלוקת, ומתוכן ע"י מתודה מסוימת, המתאפיינת בוודאות או שימור אמת, אנו יוצאים מאותן אבני יסוד אל ענפי הידע השונים. טיילור מתווכח כל הזמן עם האמפיריציזם, שאצלו אבני היסוד הן רשמים ונסיון החושים, אל התיאוריות. התיאוריה צריכה להיות ברת-אימות, וזאת ע"י רשמי החושים.
  • ליסודנות יש גרסאות שונות. ראשית, הגישה האינדוקטיביסטית, לפיה נתוני החושים כאבני יסוד מתייחסים למקרה ספציפי, ואנו צוברים עוד ועוד נתונים על מקרה מסוים וממנו מפיקים תיאוריה. טיילור מתייחס בעיקר לאמפיריציזם/פוזיטיביזם הלוגי ("החוג הוינאי") שהוא פחות אינדוקטיביסטי, ויותר מדגיש את כך שהמדען מגיע בדרך מסוימת (לא קריטי איזו) להיפותזה אינפורמטיבית – היפותזה בעלת השלכת לגבי מה שאנו רואים בעולם. מתודת הגזירה היא דדוקטיבית ולא אינדוקטיבית, וכך אנו גוזרים נתונים אמפיריים וטענות ספציפיות מההיפותזה. כלומר, הטענה היא שהגישה המדעית היא כזו שלמדען קופצת איכשהו היפותזה לראש, לא משנה איך, ואנו קובעים אם יש להיפותזה תוקף מדעי ע"י כך שאנו גוזרים ממנה קביעות מדעיות ורואים אם הן נכונות. כך, בגישה היסודנית יש גישות יותר אינדוקטיביסטיות וכאלו דדוקטיביסטיות, וטיילור תוקף את הדדוקטיביסטיות – שהיו המרכזיות בתקופתו.
  • הנקודה המרכזית שטיילור מתמודד מולה בגישה היסודנית הזו, היא ההנחה שמדע הוא מדע ראוי לשמו – רק אם יש לו בסיס שאינו שנוי במחלוקת, ולפיו ניתן לשפוט תיאוריות חדשות. כלומר, מדובר במצע ב"ת בתיאוריה עצמה, שלפיו ניתן לבחון את אמיתותה. כך, כדי להוכיח את אמיתותה של פיסת ידע יש לא להניח את המבוקש, ולהסתמך על יסוד ב"ת בתיאוריה שיש לגביו הסכמה כללית.
  • במאמר, טיילור טוען שהגישה הזו מפספסת ולא מצליחה להסביר דברים מסוימים, ומציג חזון אחר אשר מקבל ביסוס דווקא מהמסורת האמפיריציסטית-אנליטית.
  • מול העמדה היסודנית מוצע מודל ידע חלופי, אשר רלוונטי גם למדעי הטבע, אך טיילור מתמקד בהחלתו על מדעי החברה, מתוך הנחה שמשהו ביסודנות כן נכון לגבי מדעי הטבע. יש לציין כי ההתקפה המרכזית על היסודנות באה מכיוונו של תומס קון, שטען כי גם במדעי הטבע אין תצפית שאינה מניחה תיאוריה. טיילור טוען כי המציאות החברתית אינה יכולה לסבול את ההפרדה בין הרשמים ה"נקיים" (עובדות גולמיות), לבין התיאוריות לגביהם. לטענתו, לא נוכל לעשות הבחנה כמו באסטרונומיה – בה אנו מתארים את תנועת הכוכבים, שאינה תלויה בשום דרך באופן בו אנו מתארים אותה. לעומת זאת, בתחום החברתי, התופעה עצמה מכוננת, תנאי הזהות שלה מוכתבים ע"י האופן שבו היא נתפסת. כמו בטקס אכילת לחם הקודש – לא ניתן להבין את פעולת אכילת הלחם, ללא התיאור העצמי המפורט של האנשים המשתתפים בפרקטיקה הזו.
  • בהקשר זה עולה ג'ון רולס, שמציע תיאוריית צדק שלטענתו אין בה יסודות, אלא היא נוגעת באינטואיציות ותובנות תיאורטיות לגבי חברה צודקת, וכל זה בתוך הקשר של חברה דמוקטית-מערבית (לא אוניברסלי), ורולס מנסה למצוא שוו"מ רפלקטיבי בין שני אלמנטים אלו. כלומר, רולס מנסה לאזן בין אינטואיציות מוסריות בסיסיות, לבין תובנות תיאורטיות בנדון, ואין לו שום עוגן מחוץ למשחק בין שני האלמנטים הללו. ניתן לראות בכך מעבר מגישה יסודנית אל גישה המכירה בכך שלא ניתן לבסס את הידע והתובנות שלנו על מצע שפורץ את המעגל שבו אנו מצויים.
  • במקביל למהלך שמתרחש בפילוסופיה האנליטית, טיילור שותף גם לתנועה חברתית-אינטלקטואלית שצומחת בבריטניה – תנועת השמאל החדש, באמצע שנות ה-60. מדובר בתנועה כללית בתחומים רבים, וההיבט המתודולוגי שבה הוא הוספת האלמנט של זהות ותרבות אל המסורת המרקסיסטית. כך, טיילור טוען שמדעי החברה לא יכולים להסתכל רק על יחסי הייצור כאילו הם מהווים עובדה "קשה", כאילו התודעה ביחס אליהם אינה חלק מהמציאות עצמה. כזכור, המרקסיזם רואה ביחסי הייצור בתור העובדות הבסיסיות, זה מגדיר את המציאות החברתית, ומה שאנשים תופסים לגבי המציאות החברתית – האידיאולוגיה, אינה באמת מניעה את המציאות החברתית. טיילור משתייך לגישה שמערערת על המרקסיזם במובן זה.
  • עם זאת, בסוף המאמר טיילור טוען כי אנשים יכולים לטעות בקשר להערכה העצמית של משמעות הפעולות שלהם, וכך הם סובלים מסוג מסוים של אשליה – וזהו ניתוח מרקסיסטי. כך, חשוב לטיילור להכניס את אלמנט ההבנה העצמית של אנשים כחלק מזיהוי המציאות החברתית, ומאידך הוא מציע אלמנט שחורג מההבנה העצמית שלהם וחושף אותה גם כאשליה לעיתים.
  • טיילור טוען כי כשאדם מפרש את המציאות, הוא לא רק מנסח במילים את מה שהיה כבר קודם לכן, אלא הוא גם מוסיף אוצר מילים שמאפשר לנו לחדד את תחושותינו לגבי המציאות, במובן שהן כבר לא אותן תחושות. הוא לא רק מפרש אלא גם מכונן במובן מסוים. אך הפרשנות מותנית בתפיסת עולם, בתפיסתו של אדם ותפקידו בחברה, ולכן הפרשנות לא יכולה להיות מנותקת מכך.
  • טיילור סבור שמדעי החברה צריכים להיות פרשניים, כלומר שהם צריכים לחשוף את המערכת המושגית שמכוננת את הפרקטיקה החברתית הנחקרת ומצויה בתוכה. כלומר, הוא כן חושב שבפרקטיקות חברתיות גלומה משמעות, ובמובן הזה הפרשן אמור לגלות את המשמעות הגלומה בפרקטיקה החברתית, אך היא לא תמיד נגישה ולעיתים מעורפלת גם עבור המשתתפים עצמם. השאלה הקשה היא – איזה סוג של ראיות ניתן להביא למשמעות שאנו קובעים כקיימת בפרקטיקה.
  • טיילור גורס ראשית, כי השאלה עצמה "מה המשמעות הגלומה בפרקטיקה מסוימת" – נסובה על אובייקט מסוים בעולם, קרי חברות אנושיות. יש משהו אובייקטיבי במשמעות הגלומה בפרקטיקה, זה טמון באובייקט ולא בסובייקט המדבר עליו. אבל המשמעות הזו היא חמקמקה, ומשתנה בכך שגם הפרשנות מכוננת אותה במידת מה (נראה לי).
  • הטיעון של טיילור הוא שהמתודות החדות של האמפיריציזם היסודני (האימות וכו') לא מתאימות למושאים ותופעות חברתיות, אנו מפספסים ככה משהו.
  • בהקשר של אשליה תודעתית וכו': תפיסת המוסר האינדיבידואליסטית מסתמכת על זיקה בין חופש הבחירה של הפרט לבין אחריותו המוסרית. הוא לא יכול להיות אחראי למה שהוא לא בחר באופן חופשי. מאידך, המוסר הקהילתני מתנגד לכך וטוען שהדבר מפספס את הפנומנולוגיה של המוסר – איך הדברים מתבטאים בפועל בחיינו. סנדל הקהילתן טוען כי תיאוריה שאינה רואה כדילמה מוסרית את הדילמה שבין ערכים שאתה בוחר בהם לבין נאמנות למסורת ולקהילה – תיאוריה כזו (כמו תיאוריות אינד') מפספסת את הפנומנולוגיה של המוסר. הטענה הבסיסית של הקהילתנים היא כי ישנה אשליה בכך שהפרקטיקות שלנו (מסורת וכו') מצביעות על מחויבות קהילתית מסוימת, והתיאוריות האינד' הן אשלייתיות בכך שהן לא משקפות את המחויבות הזו.
  • לסיכום, בסמ' א' נתמקד ב-3 מחלוקות יסוד: אינדיבידואליזם-הוליזם, נטורליזם-פרשנות (הרמנויטיקה) [כשאצל טיילור הנטורליזם בא בדמות האמפיריציזם], ונקי מערכים-עמוס ערכים (נוצרות מעין 2 שלשות לפיהן העמדות נוטות להתגבש יחדיו). המאמר של טיילור הוא בצד ההוליסטי-פרשני-עמוס ערכים. איפה החולשה אצלו? טיעונים רבים בעמדה הפרשנית מכוונים נגד עמדות אינד' ונטורליסטיות (שהיו נפוצות במדעי החברה בתקופתו של טיילור). מה שהמאמר לא כ"כ עושה הוא להציג טיעונים נגד עמדה "צולבת" נטורליסטית-הוליסטית (זוהי עמדתו של דורקהיים).

פילוסופיה של מדעי החברה- סיכום

סיכומי קורסים אקדמאיים

בודהה על משמעות הסבל והאושר

האם הרצון שלו באושר הוא המקור לכל הסבל שלנו? רעיון הסבל עומד ביסוד תורת הבודהיזם ובבסיס הדרך להשתחרר ממנו שהציע בודהה

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: