במאה העשרים התרחש פיצול בפילוסופיה, ואם ניתן לאפיין את הפילוסופיה של המאה העשרים הרי שזה עפ"י הפיצול המודע הזה, בין היתר, בין פילוסופיה אנליטית ופילוסופיה קונטיננטלית. אמנם אנו מכירים פיצול מוקדם יותר, בין האמפיריציסטים לרציונאליסטים במאות ה-17 וה-18, אם כי זה לא היה פיצול מודע. הוא הפך להיות מודע אחרי קאנט. הפילוסופיה של המאה ה-20 מפוצלת במודע, ואנשים משני צידי המתרס מגדירים את עצמם גם ביחס לצד השני.
מנין צומח הפיצול הזה? במבט רטרוספקטיבי ניתן לראות כי הפיצול לפילוסופיה קונטיננטלית ואנליטית הזה נמצא כבר בפילוסופיה של המאה ה-19. אחרי קאנט התחיל כיוון מסוים, שהוא אולי הבולט לעין, ואשר עבר דרך האידיאליזם הגרמני, היגל, ממשיכי היגל, ואח"כ מבקריו של היגל – מרקס, קירקגארד וניטשה. במקביל לתהליך הזה יוצא מקאנט כיוון פחות דומיננטי, שמה שמעניין אותו בעיקר זה הזיקה שבין קאנט לבין המדע והלוגיקה. החבר'ה מהכיוון הזה לא מרבים להתייחס לחבר'ה מן הקבוצה השניה, ואם כן – הם לא עושים זאת בחיבה יתירה. אחד מן השמות השייכים לזרם הזה, שאלו מכם שלומדים מתמטיקה וודאי מכירים בגלל המשפט המפורסם שלו – הוא בולצאנו. שם נוסף, שעשוי להיות מוכר לאלו מכם שעוסקים בפיסיקה, הוא הלמהולץ. כך שהיו אנשים במאה ה-19 שהתייחסו לקאנט, ובעיקר לביקורת המדע שלו. בשלב מסוים התרחב הזרם הזה ונהיה למה שמה שמכונה ניאו-קאנטיאניות. שם מוכר בזרם זה הוא הרמן כהן. את קאנט ניתן ללמד בשני אופנים. בעבר היינו מלמדים את קאנט כסיום של הקורס "פילוסופיה חדשה א'”: יש רציונאליסטים, יש אמפיריציסטים, וקאנט נותן תשובה סופית וסוגר את העולם. קאנט נלמד בעיקר כתשובה ליוּם, כתשובה לבעיות הספקנות והכרת העולם. אבל היום קאנט הוא גם איזושהי נקודת התחלה למשהו גדול שהמשיך אחריו. ממשיכיו של קאנט מן האידיאליזם הגרמני שפירטנו קודם ראו את קאנט כשיטה, והתעניינו בשאלות כמו – מה בין האתיקה של קאנט ל"ביקורת התבונה הטהורה". אתם מכירים פילוסופיות שיטתיות, כמו זו של שפינוזה, או זו של יוּם, שמנסה לבחון את הכול לאור נקודת מבט אמפיריציסטית. מעבר לראיית קאנט כשיטה, התחילה אצלם התייחסות רבה להיסטוריה של הפילוסופיה. אצל היגל זה כמובן מאוד חזק, אבל זה כבר דבר שמתחיל אפילו בקאנט, שמייצג, מבחינה היסטורית, את הנאורות. אחד הדברים שמאפיינים פילוסופים קונטיננטאליים הוא הפילוסופים שעליהם הם עובדים – אני עוסק בהיידגר, אני עוסק בסארטר וכו'. מן הצד השני, פילוסופים אנליטיים בדר"כ עובדים על בעיות מסוימות, ולא על פילוסופים מסוימים – אחד עוסק בעניין הזמן, אחד בשפה וכו'. הנושאים שמעסיקים אותם גם הם שונים – מדע, מתמטיקה, לוגיקה.
בתחילה אנשי הזרם האנליטי כמו בולצאנו והאחרים לא ממש ראו עצמם כפילוסופים, אלא יותר כמדענים, אבל לקראת סוף המאה ה-19 הזרם הזה התחזק בזכות הניאו-קאנטיאנים, שגם היו חזקים באקדמיה.
עם תחילת המאה ה-20 אנו מתחילים לראות איזשהו כיוון משותף לשני אנשים – אדמונד הוסרל וגוטלוב פרגה. כל אחד משני אלו הינו אב קדמון של אחד משני הזרמים: הוסרל הוא אבי הזרם הקונטיננטאלי הפנומנולוגיה והמדע הפנומנולוגי (כשאנו מסתכלים רק על המאה העשרים ושמים בסוגריים את כל האידיאליזם הגרמני) ופרגה – של הזרם האנליטי. אבל מה שמפתיע זה דווקא מידת הקרבה ביניהם. לקראת סוף המאה ה-19, שניה לפני הפיצול, התחושה היא דווקא של כיוון משותף. מה היה משותף? ראשית, שניהם היו מתמטיקאים. הוסרל לא המשיך ללמד מתמטיקה כמו פרגה אלא עשה הסבה לאחר הדוקטורט והחל לעסוק בפסיכולוגיה. בנוסף, הם לא רק היו מתמטיקאים אלא גם היצירה הפילוסופית שלהם עסקה במתמטיקה. שניהם התנגדו לפסיכולוגיזם ושאפו להפרדה בין הפילוסופיה לבין הפסיכולוגיה. באותה תקופה הלכה הפסיכולוגיה והתגבשה כענף נפרד, שעליו להיפרד מן הפילוסופיה, כפי שהיה עד אז, ושניהם צידדו בהפרדה זו. כמו כן, שניהם עסקו בלוגיקה, ושניהם הושפעו ע"י בולצאנו. הוסרל הוא זה שעשה ריהביליטציה לבולצאנו. פרגה הכיר אותו מעט פחות. והנה, דווקא משני פילוסופים דומים אלו צמחו שני הזרמים המנוגדים, והשאלה הנשאלת היא – כיצד קרה הדבר.
הוסרל ופרגה הכירו איש את רעהו, ביקרו איש את רעהו ועמדו בקשר מכתבים. הוסרל היה מן הבודדים באותה תקופה שהתייחסו לפרגה. הוגים רבים בתקופתו של פרגה לא ממש הבינו מה הוא רוצה ולא התייחסו אליו ברצינות, עד שהגיע ראסל. פרגה מצידו ביקר את הוסרל והאשים אותו בפסיכולוגיזם.
איפה אם כן מתרחש הנתק? את הנתק ניתן לאתר בשלב השני, בקרב תלמידיהם של הוסרל ופרגה – היידגר וקארנפ. חלק מכם אולי קרא את מאמר הביקורת המפורסם של קארנפ על היידגר. כך נוצר הנתק בין הכיוונים. היידגר היה תלמיד של הוסרל ועסק במובני ההוויה בייחוד דרך מושג הדזיין (dasein) שלו. הוא היה הסטודנט החביב עליו וזה שירש את מקומו. קארנפ, באופן מעניין, למד גם אצל פרגה אך גם אצל תלמיד של הוסרל. הוא הכיר את הפילוסופיה של הוסרל ואף הושפע ממנה, במידה רבה. אם כן, הפיצול מתרחש בסביבות סוף שנות העשרים ותחילת שנות השלושים.
טענתו המרכזית של קארנפ כנגד היידגר היתה שכל מה שהוא אומר הינו חסר משמעות. זה היה הבסיס העיקרי לפיצול. על כך נוספו דברים נוספים, כמו ההקשר הפוליטי. היידגר, כידוע, חבר לשלטון הנאצי בשנת 33', וכל החבורה סביב קארנפ – חלקם יהודים וחלקם אנשי שמאל – עזבו את גרמניה. כך התלבש גם הפער הפוליטי על הפער הפילוסופי, הרחיב אותו והרחיק בין שני המחנות. אחת הסיבות לכך שאנשים מן ה"מחנה" אחד לא מוכנים לקרוא את היידגר, נניח, היא הסיבה זו, הפוליטית, וגם היום יש לה הדים. בהשפעת זה גם תלמידים של היידגר לא נקראו, כמו סארטר.
וויכוח חשוב נוסף התרחש בשנות השבעים, כשמצד אחד יש לנו את דרידה, שממשיך את הזרם שהתחיל בהוסרל והיידגר (על אף שלא היה תלמיד שלהם), ומן הצד השני נמצא סרל. כשרצו לתת לדרידה דוקטורט לשם כבוד באוניברסיטת אוקספורד קמה שם התנגדות גדולה מאוד במחלקה לפילוסופיה, ובכך הועמק עוד יותר הפער בין המחנה האנליטי לפילוסופיה הקונטיננטלית.
בזרם של הפילוסופיה הקונטיננטלית לאט לאט הלך העיסוק במתמטיקה ואיבד מחשיבותו, ונוצר שוב חיבור לכיוונים שהיו במאה ה-19 באידיאליזם הגרמני. בספר האחרון שהוסרל פרסם בחייו הוא היה די ביקורתי כלפי המתמטיקה והמדע המודרני. בזרם האנליטי הלך העיסוק והתמקד בפילוסופיה של הלשון, במתמטיקה ובמדע, ומתוך הערכה גדולה מאוד למדע, כפי שראינו במאה ה-19 (אצל בולצאנו וחבריו).
בסביבות שנות ה-80 התחיל ניסיון לקשר בין שתי המסורות, באופנים ובמקומות שונים, כמו לדוגמא ע"י הפילוסוף רורטי. אחד הניסיונות העיקריים היה לחבר בין היידגר לבין ויטגנשטיין. ויטגנשטיין מאוד העריך את היידגר (בניגוד לקארנפ), ורורטי ניסה להראות את הקרבה הרעיונית ביניהם. גם אני שייך לאלו שמנסים לראות את הדומה בין שני המחנות, ועם זאת אני חושב שעדיין נשאר איזשהו פיצול, ולא תמיד קיים מגע בין שני המחנות, על אף העבודה הפילוסופית הרבה שנעשתה במסגרת הליך הגישור. למרות החיבורים הללו, אנו עדיין לומדים על הפיצול, כיוון שהוא אכן היה, וגם כיום הוא עדיין קיים, בסופו של דבר. אולי יקום לנו איזה קאנט ביום מן הימים ויגשר סופית בין התחומים.
המונח "פילוסופיה קונטיננטלית" הוא די בעייתי, כי לא מדובר לגמרי בזרם. הזרם האנליטי מוגדר הרבה יותר, ומבוסס על העבודה של פרגה והמהפכה שהציע בלוגיקה – תחשיב הפרדיקטים. בפילוסופיה האנליטית יש איזושהי לכידות שאין בפילוסופיה הקונטיננטלית. כבר משמו רואים שמתודה מרכזית בו היא מתודת הניתוח, בעוד שהזרם של הפילוסופיה הקונטיננטלית זכה לשמו עפ"י מיקומו הגיאוגרפי, ולא עפ"י איזו מתודה. זהו שם בו כינו האנגלים את יריביהם הפילוסופיים. בזרם הקונטיננטאלי אין סיפור אחד אלא כמה סיפורים שונים. אנחנו סיפרנו סיפור מסוים, שהתחיל בשתי קריאות בקאנט, והמשיך בפיצול של סוף המאה ה-19. אבל אפשר גם לספר סיפור אחר. אפשר לראות ברוסו פילוסוף קונטיננטאלי, ולראות בקאנט תגובה לו, וכן בזרם הקונטיננטאלי, שם הוא זוכה לכבוד רב, ודלא כמו בזרם האנליטי שלא ממש מתייחס אליו. רוסו מדבר על דברים כמו אותנטיות, שהוא מושג שנמצא לרוב אצל הפילוסופים הקונטיננטאליים.
למרות שנהוג להתחיל את המסורת של הפילוסופיה הקונטיננטלית בהוסרל, הוא דווקא יוצא מן הכלל יחסית. עם זאת הוא נחשב לאבי הזרם, כיוון שכל הזרם הקונטיננטלי רואה בו נקודת מוצא. היידגר מתייחס להוסרל, סארטר (היישות והאין, הונאה עצמית) מתייחס גם להוסרל וגם להיידגר, וכן מרלו פונטי, לוינס, דרידה, ובמידה מועטת יותר – פוקו. בנוסף, יש לנו את כל הכיוון שמתייחס להיידגר – כל התחום של הרמנויטיקה (פרשנות), וכן אסכולת פרקנפורט, שהתעמתו למעשה עם הוסרל. ישנם כיוונים נוספים שקשה למקם אותם. לדוגמא – הסטרוקטורליזם שרווח בצרפת, והשפיע רבות על פוקו, אבל קשור גם לדיונים במתמטיקה של אותה תקופה (שנות החמישים והשישים). אבל קבוצת ההתייחסות של רוב הפילוסופים הלא-אנליטיים כוללת התייחסות להוסרל. יש כמובן חריגים. לדרידה נניח היגל מאוד חשוב. גם לסארטר.
ניטשה מתחיל להיות מאוד רלבנטי בשנות השלושים, ועוד יותר בשנות השישים אצל פוקו ודרידה, אבל אנו רואים בו יותר מבקר של היגל, כמו קירקגור, ולכן, כדי ליצור תמונה פילוסופית מסודרת יותר איננו עוסקים בהם בקורס הזה ומסתבר שהם קצת נופלים בין הכיסאות. בשביל זה תצטרכו לקחת קורסים מתקדמים יותר. אם היינו מתחילים בניטשה או קירקגארד ואז עוברים להוסרל לא היה ברור לכם ממש המעבר הזה.
הציר המרכזי של הפילוסופיה הקונטיננטלית הוא מושג הסוביקט. הסוביקט חשוב כמובן אצל דקארט, אצל קאנט, באידיאליזם הגרמני וכן הלאה, אך מקאנט והלאה יש איזשהו נתק בהתייחסות למושג הזה, והוא לא מרכזי בזרם האנליטי. בפילוסופיה הקונטיננטלית לעומת זאת, או ליתר דיוק – בזרם הפנומנולוגי, זהו מושג מרכזי. אצל היגל, לדוגמא, הסוביקט הוא לא רק הבסיס להכרת העולם, אלא בסופו של דבר הוא הכול. היש עצמו הוא מעין סוביקט. הסוביקט הוא אם כן עוגן פילוסופי, והשאלה היא איך מתייחסים אליו ואיך מבינים אותו. הוסרל יעמיד את הסוביקט במרכז, בשלב מסוים, עם מושג ה"אני הטראנסצינדנטאלי". היידגר וסארטר יבקרו שניהם את המושג הזה, כל אחד בדרכו, וינסו לתת איזשהו מושג אחר של אדם, שעדיין מהווה איזשהו סוג של מרכז, מבחינה פילוסופית. בהמשך נראה ביקורת על המושג הזה, באסכולת פרנקפורט ואצל פוקו. אולי שמעתם על "מותו של הסוביקט". זהו כיוון שבמידה מסוימת כבר קיים במאה ה-19 אצל ניטשה. אצל לוינס הסוביקט יחזור שוב, לא רק כמה שמכיר את העולם, אלא כמשהו שהציר המרכזי הקובע את משמעותו היא יחסו אל האחר. ומכאן עלייתו של הסוביקט עם הוסרל, שלבים שונים בתהליך מפלתו – החל מהיידגר וכלה בפוקו – ולבסוף – חזרתו של הסוביקט כסוביקט אתי אצל לוינס, וכן אצל הוגים אחרים כמו ז'יז'ק ובדיוּ. העניין הגדול בלוינס שאנו עדים לו ב-15 השנה האחרונות מקומו בהיותו מבקר של כל מה שהיה לפניו, בעצם.
