בעולם שבו מגוון תרבויות ועמדות מוסריות שוכנות בכפיפה אחת, שאלת הרלטיביזם המוסרי אינה רק שאלה פילוסופית מופשטת, אלא דילמה בוערת המשפיעה על חיי היומיום. סיימון בלקבורן מציב את הרלטיביזם במוקד ביקורתו ומזמין אותנו לשקול מחדש את היחס שלנו לאמת, למוסר ולעצמנו.
הרלטיביזם, על פניו, מציע פתרון קוסם לבעיית המחלוקת המוסרית: הוא מכיר בכך שאין אמת מוסרית אחת וכי האמיתות המוסריות של כל תרבות הן בעלות ערך שווה. גישה זו נראית, לכאורה, כמתכון לסובלנות ולכיבוד השונות התרבותית. אך בלקבורן שואל: האם פתרון זה אינו בעצמו בעיה?
הקסם והאשליה שביחסיות
רלטיביזם מוסרי טומן בחובו פרדוקס. מצד אחד, הוא מתיימר לשחרר אותנו מהנטייה לכפות את ערכינו על אחרים, אך מצד שני, הוא מנטרל את היכולת שלנו לשפוט גם את המעשים הברוטליים ביותר. אם כל אמת מוסרית היא שוות ערך, כיצד נוכל להצדיק את התנגדותנו למילת נשים, עבדות מודרנית או רצח עם? האם אין בכך משום פנייה לפסיביות מוסרית, שבה כל מעשה – מזעזע ככל שיהיה – מקבל הכשר?
בלקבורן מראה כי רלטיביזם אינו באמת מאפשר לנו להתקיים בעולם רב-תרבותי. הוא אינו מציע פתרון לסתירות המוסריות, אלא פשוט מבטל את קיומן. אך הסתירות הללו אינן נעלמות: הן מתגלמות במדיניות, במאבקים ובמלחמות. במילים אחרות, המוסר אינו יכול להצטמצם להצהרה ש"אמת היא יחסית", כיוון שהמרחב המוסרי דורש הכרעות בפועל.
מוסר כפרויקט פרגמטי
כאן בלקבורן מציע חלופה מעניינת: במקום לחפש אמת מוסרית אוניברסלית או להיכנע לפסיביות הרלטיביסטית, יש לראות במוסר פרויקט פרגמטי. המוסר אינו עוסק בגילוי "האמת המוחלטת", אלא בניהול החיים המשותפים ובמניעת סבל. העניין הוא לא האמת "הנכונה" אלא האמת הטובה ביותר שאנחנו יכולים להשיג יחד.
במקום לשאול "מה נכון?" עלינו לשאול "כיצד עלינו לחיות יחד?" בלקבורן אינו מנסה לפתור מחלוקות מוסריות במובן המטפיזי, אלא מציע להתמודד עימן במובן החברתי: באמצעות דיאלוג, הסכמה ותהליכים חברתיים המבוססים על כבוד הדדי.
גישה זו אינה חפה מבעיות. בלקבורן עצמו מכיר בכך שפתרונות פרגמטיים אינם תמיד צודקים במובן עמוק, אך הם מאפשרים לנו לשרוד ולהתקדם. אין מדובר בשאיפה לעולם מושלם, אלא בעשייה מוסרית בתוך עולם מלא סתירות.
האם אנו יכולים לוותר על האמת? לקראת מוסר דיאלוגי
שאלתו המרכזית של בלקבורן נוגעת לא לאמת עצמה, אלא לתשוקתנו אליה. אם נוותר על החיפוש אחר אמת מוסרית, האם לא נאבד חלק מהותי באנושיותנו? האם נוכל להסתפק בהסכמות פרגמטיות, או שמא נשאף להמשיך ולמצוא עוגן מוסרי עמוק יותר?
ביקורתו של בלקבורן על הרלטיביזם אינה נובעת מדחיית השונות התרבותית, אלא מתביעה להביט עמוק יותר. הוא מזמין אותנו לראות במוסר לא רק ביטוי של דעות וערכים, אלא גם שדה שבו אנו מעצבים את עצמנו כחברה ואת עצמנו כיחידים.
בלקבורן מציע חזון למוסר שאינו עוסק בחיפוש אחר "תשובות נכונות" אלא ביצירת שיחה מתמשכת. שיחה זו אינה מתיימרת להגיע לסיום, אך היא נובעת מהכרה בחשיבותה של מחלוקת. אולי דווקא כאן טמון סודו של המוסר: לא באמיתות קבועות, אלא במרחב שבו אנו ממשיכים לשאול, להתווכח, ולחפש יחד.
