בתקופת השואה, תחת תנאים בלתי-אנושיים של רעב, מחלות, השפלה ופחד מתמיד, התקיים בגטאות לא רק מאבק פיזי להישרדות – אלא גם מאבק עמוק לשמירה על צלם אנוש, על ערכים, על תרבות, ועל משמעות החיים. מושג "קידוש החיים" בגטאות מתאר את הניסיון לשמר חיות רוחנית ונפשית דווקא בלב המצוקה, מתוך אמונה שיש ערך בעצם הקיום ובמאמץ לשמר אותו גם כשנראה שהוא מאבד משמעות.
אחת הדוגמאות המרגשות לקידוש החיים בגטו היא הקיום העיקש של מערכות חינוך בלתי-פורמליות, לעיתים בסתר מוחלט. מורים, סטודנטים, רבנים ואינטלקטואלים לימדו ילדים ונוער עברית, תנ"ך, מתמטיקה, ספרות, שירה ולשונות – לא כדי להכינם למבחן, אלא כדי לשמר בתוכם זהות, תקווה והמשכיות. גם כשידעו שתלמידיהם עלולים להישלח למוות, הם המשיכו ללמד, מתוך אמונה שהידע והחינוך הם צורת התנגדות לקיום ה"אובייקט" שייעדו להם הנאצים.
דוגמה נוספת היא קיום חיי תרבות בגטאות: הצגות תיאטרון, קונצרטים, הרצאות ואפילו ירחונים מאולתרים הופקו בגטאות כמו ורשה, לודז', ווילנה ועוד. אנשים ציירו, כתבו שירה ויומנים, שרו וניגנו – לא לשם בידור אלא כדי להיאחז באנושיותם ולזכור את מה שמבדיל בין האדם לבין עולם האימה שסביבו. היומן של רחל אהרונוביץ' מגטו וילנה, למשל, מתאר ברגישות את חיי הנפש תחת דיכוי – ניסיון להקשיב לרוח בתוך רעש התופת.
חיי דת נשמרו גם הם, לעיתים תוך סיכון חיים של ממש. תפילות, קידוש, טקסי בר מצווה וברית מילה – כל אלו התקיימו במחתרת, מתוך תחושת שליחות שמרכיבי הזהות היהודית אינם ניתנים למחיקה.
אולי הביטוי המזוקק ביותר לקידוש החיים הוא עצם הבחירה להמשיך לאהוב, לדאוג, להקים משפחות, לחלוק פת לחם, ולבכות את מות הקרובים.
קידוש החיים בגטאות לא היה תוצאה של אשליה או הכחשה, אלא של החלטה מוסרית עמוקה: לשמר את צלם האדם דווקא במקום בו ניסו לשלול אותו. זו הייתה צורת התנגדות שקטה אך עוצמתית – הוכחה לכך שהרוח האנושית יכולה להאיר אפילו בלב החושך.
מתוך: סיכומים לבגרות בהיסטוריה / נאציזם, מלחמת העולם השניה והשואה / המלחמה העולמית והפתרון הסופי / השואה
