חקירותיו הפילוסופיות המוקדמות של ז'אן פול סארטר בטבעו של הקיום האנושי הגיעו לשיאם ברומן "הבחילה" משנת 1938, שמהווה עד היום אחת היצירות המשפיעות ביותר בספרות הקיומית. בספר זה עוסק סארטר בדרכים ספרותיות במושגי מפתח כגון אקראיות, העצמי והתכוונות, תוך שימוש בדימוי של "הבחילה" כעדשה שדרכה ניתן להבין את הקיום האנושי.
בלב הפילוסופיה של סארטר ב"הבחילה" עומד רעיון האקראיות או קונטינגנטיות – ההבנה שהקיום הוא שרירותי וחסר כל מטרה או הכרח אינהרנטית. דרך חוויותיו של רוקוונטין, גיבור הבחילה, סארטר חוקר את התחושה המטרידה של התמודדות עם הההמשכיות של הקיום. המודעות הגוברת של רוקוונטין לכך שדברים פשוט "הם" ללא כל סיבה או משמעות בסיסית גורמת לו לחוות אי נוחות עמוקה, שסארטר מתאר כתחושת בחילה. בחילה זו מייצגת את ההבנה הקיומית שהקיום האנושי אינו מושרש באף סדר או רציונליות גבוהים יותר, אלא הוא עובדה גסה.
הבחילה והעצמי
נושא זה של אקראיות קשור עמוק להבנתו של סארטר את העצמי. בעבודותיו הפילוסופיות המוקדמות סארטר מערער על השקפות מסורתיות על האגו כישות יציבה ופנימית. עבור סארטר, האגו אינו חלק מהותי מהתודעה אלא משהו שנבנה באמצעות השתקפות. התודעה עצמה, לפי סארטר, היא מכוונת – היא תמיד מופנית החוצה, כלפי אובייקטים והעולם. האגו, לעומת זאת, הוא מבנה שמתגלה רק כאשר התודעה משקפת את עצמה. באופן זה, האגו אינו היבט מהותי של הקיום האנושי אלא תוצר מותנה של התודעה.
הדחייה הפילוסופית של סארטר את האגו כחומר קבוע ופנימי משתקפת ב"הבחילה" בתחושת הניתוק ההולכת וגוברת של רוקוונטין מהעצמי שלו. כאשר רוקוונטין חווה רגעים של בהירות קיומית, הוא מבין שתחושת העצמי שלו אינה מעוגנת באף בסיס מוצק. מימוש זה מוביל לתחושת ניכור לא רק מהעולם החיצוני אלא גם מהזהות שלו עצמו. סארטר משתמש בנרטיב הזה כדי להמחיש את חוסר היציבות של האגו ואת נזילות הזהות האנושית, שהיא תמיד בתנופה ומותנית בבחירות ובפעולות של הפרט.
התכוונות וזרות
השימוש של סארטר במושג ההתכוונות שירש מהוסרל הוא חיוני להבנת הפילוסופיה שלו והן את יצירתו הספרותית. "התכוונות" בפנומנולוגיה מתייחסת לרעיון שהתודעה מכוונת תמיד למשהו – היא אף פעם לא ישות עצמאית אלא היא תמיד ביחס לעולם. ב"הבחילה", סארטר ממחיש רעיון זה באמצעות האינטראקציות של רוקוונטין עם האובייקטים הסובבים אותו. רוקוונטין מתחיל לתפוס חפצים יומיומיים, כמו חלוק נחל או שורש עץ, כחייזרי עמוק. החפצים הללו, שפעם היו מוכרים להם, נראים כעת מוזרים ומדכאים, ומעמתים אותו עם מציאות קיומם כעובדות גסות וחסרות משמעות. שינוי זה בתפיסה הוא דרכו של סארטר להדגים את טבעה המכוון של התודעה ואת ההכרה המטרידה במקריות של הקיום.
כרומן ספרותי "הבחילה" מטמיע בתוכו רבים מרעיונות המפתח של הפילוסופיה הקיומית של סארטר: האקראיות של הקיום, הטבע המכוון של התודעה ודחייה של אגו קבוע. מושגים אלו שזורים במארג הרומן, מה שהופך את הבחילה הן ליצירה ספרותית רבת עוצמה והן לחיבור פילוסופי על טבעו של הקיום האנושי.
