תפיסת העצמי או "האני" של ז'אן פול סארטר היא אבן יסוד בפילוסופיה הקיומית שלו המאתגרת מושגים מסורתיים ומציעה דרך חדשה ורדיקלית לדמיין את הזהות האנושית ולהבין את היחס בין תודעה, חופש ואותנטיות. ההבנה של סארטר את העצמי מדגישה אחריות ויצירה עצמית, ומציעה חזון של קיום אנושי שבו אינדיבידואלים אינם כבולים למהויות או זהויות קבועות מראש, אלא חופשיים לעצב את חייהם בעצמם באמצעות הבחירות והפעולות שלהם. השקפה זו על העצמי, על אף שהיא משחררת, באה גם עם הנטל הקיומי של התמודדות מתמדת עם החופש של האדם ועם הצורך בהגדרה עצמית.
סארטר והטבע הדינמי של העצמי
בבסיס הפילוסופיה של סארטר טמונה הטענה לפיה העצמי אינו ישות קבועה או מהות אינהרנטית, אלא תהליך זורם ודינמי של היווצרות מתמשכת. פרספקטיבה זו עומדת בניגוד מוחלט לתפיסות פילוסופיות מסורתיות שלעתים קרובות תופסות את העצמי כישות יציבה ומאוחדת. לפי סארטר:
– העצמי מוגדר כל הזמן דרך פעולות ובחירות
– יחידים אחראים ליצירת הזהות שלהם
– השקפה זו מתיישרת עם העקרונות הרחבים יותר של האקזיסטנציאלים של סארטר, במיוחד החופש הרדיקלי
– התפיסה ש"הקיום קודם למהות" עומדת בבסיס ההבנה הזו של העצמיות
תודעה והיווצרות העצמי
בעבור סארטר התודעה ממלאת תפקיד מרכזי בהיווצרות העצמי. סארטר מסתמך על המסורת הפנומנולוגית, במיוחד מיצירותיו של אדמונד הוסרל, כדי לטעון שהתודעה תמיד מכוונת למשהו מחוץ לעצמה. מושג זה של התכוונות אומר שהתודעה אינה חומר או דבר, אלא תהליך שעסוק כל הזמן בעולם. עבור סארטר, העצמי הוא תוצר של מעורבות זו – הוא נוצר דרך הבחירות והפעולות שהתודעה עושה בתגובה לעולם.
אחת ההשלכות המרכזיות של השקפתו של סארטר היא דחיית הרעיון שלעצמי יש מהות או זהות קבועה. במקום זאת, העצמי מעוצב על ידי הבחירות והפעולות של הפרט. סארטר טוען כי "האדם אינו אלא מה שהוא עושה מעצמו", כלומר כל אדם אחראי ליצירת הזהות שלו באמצעות החלטותיו. עם זאת, החופש הרדיקלי הזה מלווה בנטל משמעותי: אנשים צריכים להתמודד כל הזמן עם החרדה והאחריות של הגדרת עצמם בעולם ללא משמעות אינהרנטית.
העצמי והאמונה הרעה
תפיסת העצמי של סארטר קשורה קשר הדוק גם לניתוח שלו של אמונה רעה. אמונה רעה מתרחש כאשר אנשים משלים את עצמם לחשוב שיש להם זהות קבועה או שהם לא אחראים למעשיהם. בכך הם מנסים להימלט מעול החופש על ידי התכחשות לתפקידם בעיצוב העצמי שלהם. עבור סארטר, לחיות בצורה אותנטית פירושו הכרה בטבעו הנזיל והתלוי של העצמי ואימוץ החופש והאחריות הנלווים לכך.
סארטר גם היה ביקורתי כלפי השקפות מטפיזיות מסורתיות על העצמי, הנשענות לרוב על הרעיון של נשמה או אגו יציבים. סארטר טוען שהשקפות אלו מבינות לא נכון את טבען של התודעה והעצמיות על ידי התייחסות אליהן כאל ישויות סטטיות ולא כתהליכים דינמיים. לעומת זאת, הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית של סארטר מדגישה את הטבע המתמשך, המבוסס על פרויקטים, של העצמי, שבו אינדיבידואלים נמצאים תמיד בתהליך של להפוך למשהו במקום להיות משהו קבוע.
