הפילוסופים הגדולים: ז'אן פול סארטר

ז'אן פול סארטר היה פילוסוף סלב. הוא נולד בפריז ב-1905 ואיבד את אביו בגיל צעיר מה שהותיר אותו מאוד קרוב לאימו עד לנישואיה בשנית כאשר ז'אן פול הקטן היה בן 12 ולא בדיוק אהב את הרעיון של אבא חורג. סארטר בילה את מרבית חייו בפריז וחלק לא מבוטל מזמנו בבתי הקפה האופנתיים של הגדה השמאלית של נהר הסיין שם הוא ישב להנאתו עם גדולי המוחות של תקופתו ואף ניהל מערכת יחסים רומנטית-אינטלקטואלית עם אחת ההוגות הגדולות של הפמיניזם – סימון דה-בובואר. סארטר לא היה אדם מרשים מבחינה חזותית – הוא היה נמוך ולבש משקפיים עבים בשל בעיית ראייה והוא לא פעם תיאר את עצמו כמכוער. בשנות החמישים והשישים היה סארטר לשם מוכר בכל בית באירופה וארצות הברית והיה לדובר הבכיר ביותר של הזרם הפילוסופי אליו השתייך – האקזיסטנציאלים. הספר המפורסם ביותר של סארטר הוא ככל הנראה "היש והאין" מ-1943 שקנה לו פרסום גדול לא דווקא מכיוון שאנשים היו מסוגלים להבין את הרעיונות שלו ואולי דווקא מכיוון שהם התקשו בכך. כממשיך דרכם של הוגים כמו קירקגור, ניטשה והיידגר, האקזיסטנציאליזם של סארטר היה בנוי סביב כמה תובנות יסוד:

הדברים הם מוזרים יותר משנדמה לנו

סארטר העניק תשומת לב וקשב קרובים לאותם רגעים בהם העולם נראה לנו לפתע כמרוחק ומוזר מהרגיל, רגעים בהם ההגיון הרגיל שמאפשר לנו להבין בדרך כלל את העולם מתבטל והכל סביבנו נעשה שונה ואפילו אבסורדי ומפחיד. הרומן הראשון של סארטר, "הבחילה" (1938), מלא במין רגעים כאלו של אובדן אוריינטציה במשמעותה של המציאות. בשלב מסוים בספר הגיבור, רוקנטיין, סופר בן 30 החי בעיירת חוף צרפתית, נמצא על קרונית. הוא מניח את ידו על משענת מושב אך אז מושך אותה בחזרה במהירות. במקום להיות דבר מה יום-יומי ופשוט שלא מצדיק תשומת לב של יותר משנייה, המושב הופך בעבור רקונטיין למשהו מאוד מוזר. המילה "מושב" מתנתקת מהמציאות והאובייקט שעליו היא מצביעה מופיע כמוזר באופן מהותי, כאילו רקונטיין מעולם לא ראה דבר כמותו קודם לכן. בשלב הזה רקונטיין צריך להכריח את עצמו לזכור שהדבר הזה הוא משהו שמיועד לכך שאנשים ישבו עליו. לרגע אחד קצר ומלא אימה, רקונטיין פוגש פנים אל פנים את מה שסארטר מכנה "האבסורדיות של העולם". הרגע הזה נוגע בלב ליבה של הפילוסופיה של סארטר שמחפשת מודעות לקיום כפי שהוא בזמן שהוא מופשט מכל הנחה ודעה מוקדמת אודותיו שמגיעות לנו משגרת יומנו.

את הפילוסופיה של סארטר אפשר ליישם למעשה בכל רגע בחיינו. חשבו למשל על הרגע של "ארוחת ערב עם בן הזוג" המוכר לרובנו. לכולנו המצב הזה יראה כבנאלי למדי אבל סארטר ירצה בדיוק לקלף את מעטה הבנאליות והמובנות-מאליו הזו כדי למצוא משהו מוזר המסתתר מתחתיה. סארטר ירצה לתאר ארוחת הערב כרגע שהחלק שלנו בכדור הארץ הסתובב הרחק מפיצוץ ענק של מימן והליום (השמש), אנחנו מתיישבים ליד חתיכת עץ כרותה ומניחים עליה חלקים של חיות מתות וצמחים חתוכים אותם אנחנו מכניסים לפה בזמן שלידנו עוד יונק שבו אנחנו נוגעים מידי פעם באופן אינטימי עושה את אותו הדבר. הנקודה החשובה של סארטר היא: לא להבין שום דבר באופן אוטומטי.

אנחנו בני חורין

רגעי הפיכחון האלו יכולים להיות מבלבלים ומבהילים אך סארטר רוצה להסב את תשומת הלב שלנו אליהם מסיבה אחת: מכיוון שהם יכולים להפוך אותנו לחופשיים. אם אנחנו נבין כי החיים הם מוזרים יותר ממה שאנחנו חושבים, אנחנו גם נשים לב לכך שהם מלאים ביותר אפשרויות ממה שאנחנו חושבים. הדברים לא חייבים להיות כפי שהם.

במסענו למימוש החירות שלנו אנחנו נתקל במה שסארטר מכנה "מועקת" הקיום. הכל (למרבה האימה) אפשרי מכיוון שלשום דבר אין תכלית ומשמעות קבועה מראש. בני אדם הם המקור למשמעות של המציאות והם ממציאים אותה בכל העת, מה שהופך אותם גם לחופשיים להשליך הצידה דרך אחת להביט ולהתנהל בעולם לטובת כל דרך אחרת.

אל לנו לחיות ב'אמונה רעה'

סארטר נתן שם לתופעה של חיים שבהם אנחנו לוקחים אחריות על מימושה של החירות שלנו, הוא קרא לזה "אמונה רעה". אנחנו נמצאים במצב של אמונה רעה בכל פעם שאנחנו אומרים לעצמנו שדברים חייבים להיות כפי שהם ועוצמים את עניינו בפני אופציות אחרות. זו אמונה רעה לחשוב שאנחנו חייבים להתנהג בצורה מסוימת, או לבצע עבודות מסוימות או לחיות עם אדם מסוים בדרך מסוימת. התיאור המפורסם ביותר של "אמונה רעה" נמצא ב-"היש והאין" שם סארטר שם לב למלצר שנראה מסור מידי לעבודתו, כאילו הוא היה בראש ובראשונה מלצר ולא בן-אדם חופשי. הוא זז בצורה מהירה מידי, מדויקת מידי, הוא מתעניין מידי ברצונם של לקוחותיו ועוד. האדם הזה, לפי סארטר, שכנע את עצמו כי הוא במהותו מלצר ולא יצור חופשי שיכול להיות כל דבר אחר.

אפשר לפרק את הקפיטליזם

סארטר היה פעיל פוליטי רציני עם נטיות מרקסיסטיות-קומוניסטיות, מה שבא לידי ביטוי בפילוסופיה שלו או לחילופין נובע ממנה. לדעתו אחד הסיבות שבגללה בני אדם אינם מרגישים שהם בני חורין היא כסף. רובנו נסגור בפני עצמנו הרבה מהאופציות של החיים בגלל המחשבה שאין לנו מספיק כסף. השליטה הזו של הכסף על חיי אדם הכעיסה מאוד את סארטר שתיאר את הקפיטליזם כמכונה ענקית שתכליתה לייצר תחושת כורח ואילוץ שלא קיימת למעשה במציאות. הקפיטליזם אומר לנו שאנחנו מוכרחים לעבוד כך וכך שעות, לקנות כך וכך מוצרים ושירותים וכן הלאה. אבל בכך יש צמצום של החירות שלנו והסתרת העובדה שניתן לחיות באופן אחר. מכאן ניתן להבין את העניין הרב שהיה לסארטר במרקסיזם לכל אורך חייו. סארטר ראה במרקסיזם כבעל פוטנציאל לשחרר אנשים על ידי הפחתת העיסוק והתלות שלהם בשיקולים חומריים. סארטר היה דמות מוכרת בהפגנות רחוב שונות והוא אפילו נעצר במרד הסטודנטים המפורסם של 1968 וזכה לחנינה מידיו של שארל דה גול שאמר "לא עוצרים את וולטייר" (אחד מגדולי הפילוסופים הצרפתיים). סארטר ביקר בקובה והעריץ את פידל קסטרו וצ'ה גווארה. מהסיבה הזו החזיק הFBI האמריקאי תיק גדול על סארטר והם ניסו להבין מה המשמעות האמיתית שחבויה בפילוסופיה המוזרה שלו.

המסר החשוב ביותר של סארטר היא שהדברים לא חייבים להיות כפי שהם. הוא מדוע במלוא העוצמה לפוטנציאל הבלתי-ממומש של כל אחד ואחת מאיתנו הן כפרטים והן כחברה. סארטר קורא לנו לקרוא תיגר על המצב הקיים ולדמיין מוסדות, חברה, השקפות ובני אדם אחרים. הרעיון שלמציאות אין "חוקים" או "יעוד" קבוע מראש מטיל עלינו משקל כבד, אך זהו רק משקלה של החירות.

לקריאה נוספת על סארטר:

• על הפילוסופיה של ז'אן פול סארטר
• תפיסת העצמי של סארטר
• סארטר על אהבה כאויבת החירות
• האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם \ סארטר
• סארטר על ההונאה העצמית