בפנומנולוגיה של אדמונד הוסרל התכוונות (Intentionalität) פירושה שהתודעה מאופיינת בכך שהיא תמיד ביחס למשהו. כלומר, הכרה היא תמיד הכרה של משהו ולכן היא מעשה מכוון. ההגדרה הפשוטה ביותר של התכוונות היא פשוט "מודעות למשהו" אך יש לה משמעויות מרחיקות לכת בפנומנולוגיה של הוסרל.
התכוונות היא היחס בין מעשה תודעתי לעולם החיצון. הוסרל שאל את המונח מפרנץ ברטנו שמגדיר אותו כמאפיין מרכזי של פעילות מנטלית. לכל פעולה מנטלית יש תוכן, אובייקט שאליו התודעה "מתכוונת". זה חל לא רק על תופעות חושיות, אלא גם על דברים מדומיינים. לכל אמונה, תשוקה וכו' יש אובייקט שאליו היא מתייחסת: המאמין, הרצוי והמדומיין (תחשבו איך הדמיון תמיד צריך לדמיין משהו).
הוסרל נותן דוגמה להתכוונות דרך בובת ראווה בחלון שפתאום מתגלה בתור אדם. באותו רגע – וזה הרגע שבו האשליה מתהפכת – משתנה המשמעות של הדמות הזו. המשמעות של האובייקט לא הייתה כשלעצמה (בובה או אדם) אלא באופן שבו התודעה תפסה אותם באופן פעיל.
התכוונות, נואסיס ונואמה
הוסרל הציע את המונחים נואזיס ונואמה כמרכיבי בסיס של תפיסת מושאים בהכרה. "נואזיס" פירושו האופן שבו מעשה התודעה מתייחס לאובייקט שלו (מאמין, רוצה, שונא, אוהב) ו"נואמה" פירושו כיצד האובייקט מופיע דרך הפעילות הנואטית (הדבר בו מאמינים, שאותו רוצים, שונאים, אוהבים וכו'). בדוגמת הבובה/אדם הוסרל היה אומר שבשני המקרים הייתה לנו תפיסה של האובייקט. דרך שינוי ב"נואזיס" שלנו, הדרך שבה התיחסנו לאובייקט, השתנתה ה"נואמה" שלו ומשמעותה עבורנו עברה מבובה לאדם.
הסתרה / מיסוך
מושג מרכזי נוסף בפנומנולוגיה של הוסרל שקשור בהתכוונות הוא Abschattung, "הצללה", "הסתרה" או "מיסוך". דברים לעולם אינם נגלים בפנינו כיחידה שלמה, אלא רק באופן חלקי (בלתי אפשרי לראות משהו מכל צדדיו בו זמנית). לעולם אין לנו פרספקטיבה מלאה של מה שאנו תופסים, ומשמעות הדבר עבור הוסרל שלעולם לא ניתן לתפוס משהו באופן מוחלט.
