מזה זמן רב נהוג לחשוב כי דמוקרטיה וקפיטליזם הולכים יד ביד, ומבחינה היסטורית עליית כלכלות השוק נקשרה לעתים קרובות עם התפתחותם של מוסדות דמוקרטיים. עם זאת, בשנים האחרונות, מספר הולך וגדל של הוגים טוענים שמערכת היחסים הזוגית הזו מתפרקת והקשר דמוקרטיה וקפיטליזם נעשה לבעייתי.
במשך רוב המאה ה-20, קפיטליזם ודמוקרטיה נתפסו כמערכות הבונות ומחזיקות זו את זו. המודל הדמוקרטי הליברלי, במיוחד בעידן שלאחר מלחמת העולם השנייה, נבנה על הנחת היסוד ששווקים חופשיים וחירויות פוליטיות הלכו יד ביד. השגשוג הכלכלי שנוצר על ידי הקפיטליזם נתפס כבסיס לממשל יציב ודמוקרטי. המוסדות דמוקרטיים מצידם סיפקו את המסגרת לפריחה של כלכלות שוק, כאשר שלטון החוק, זכויות הקניין וחירויות הפרט הבטיחו סביבה יציבה ופורה לפעילות כלכלית.
אולם הוגים כמו וונדי בראון (בספרה: Undoing the Demos: Neoliberalism's Stealth Revolution 2015) טוענת כי הקפיטליזם, במיוחד בתצורתו הניאו-ליברלית, שוחק את המוסדות הדמוקרטיים בכך שהוא מגדיר את האזרחים כצרכנים ולא כשותפים בחברה דמוקרטית. כך מצד אחד נעשים האזרחים ליחידות כלכליות, בעוד שמהצד השני עולה כוחות של תאגידים בינלאומיים ואינטרסים עסקיים בפוליטיקה ופוגע ביכולת השליטה של מוסדות כלכליים.
קפיטליזם ללא דמוקרטיה
היבט נוסף של הניתוק בין דמוקרטיה וקפיטליזם הוא הופעתו של מה שכמה חוקרים מכנים "קפיטליזם סמכותי" או "קפיטליזם ממלכתי". מודל זה מודגם על ידי מדינות כמו סין, שבהן צמיחה כלכלית מהירה ופיתוח קפיטליסטי התרחשו ללא משטר דמוקרטי מלא. למעשה, המודל הסיני הוצג במפורש כאלטרנטיבה לסדר הדמוקרטי הליברלי המערבי, המאתגר את התפיסה שקפיטליזם מוביל בהכרח לדמוקרטיה. חוקרים כמו דניאל בל מציעים שהצלחתם של מודלים כאלה מאתגרת את ההנחה שדמוקרטיה וקפיטליזם קשורים מטבעם.
עליית הקפיטליזם האוטוריטרי עוררה חששות גם בדמוקרטיות מערביות. שחיקת הנורמות הדמוקרטיות במדינות כמו הונגריה, טורקיה, ואפילו בתוך דמוקרטיות מבוססות כמו ארצות הברית, הובילה לחשש שניתן לשמור על הצלחה קפיטליסטית ללא מחויבות חזקה לעקרונות דמוקרטיים. זה הוביל חלק מהשאלה האם הדמוקרטיה עדיין נחוצה כדי שהקפיטליזם ישגשג, או שמא אנו עדים להופעתה של צורה חדשה וסמכותנית יותר של קפיטליזם.
חידת אי השוויון
אי השוויון הכלכלי ממלא גם הוא תפקיד משמעותי בניתוק הדמוקרטיה והקפיטליזם. חוקרים כמו תומס פיקטי, בספרו רב ההשפעה "הון במאה העשרים ואחת" (2013), תיעדו את הפער ההולך וגובר בעושר ובהכנסה בחברות קפיטליסטיות. פיקטי טוען שללא התערבויות מדיניות משמעותיות, הקפיטליזם נוטה ליצור אי שוויון, שבתורו מערער את המוסדות הדמוקרטיים על ידי ריכוז הכוח הפוליטי בידי העשירים.
טיעון זה מפותח עוד יותר על ידי מדענים פוליטיים כמו מרטין גילנס ובנג'מין פייג' שהראו כי לאליטות כלכליות וקבוצות אינטרסים מאורגנות יש השפעה בלתי מידתית על מדיניות ממשלת ארה"ב בהשוואה לאלו של אזרחים ממוצעים. זה הוביל לחששות לגבי הופעתה של צורה אוליגרכית של קפיטליזם, שבה העשירים והחזקים יכולים לעצב ביעילות תוצאות פוליטיות לטובתם, על חשבון השתתפות דמוקרטית רחבה יותר.
לקראת קפיטליזם פוסט-דמוקרטי?
הניתוק בין דמוקרטיה לקפיטליזם מעלה שאלות עמוקות לגבי עתידן של שתי המערכות. כמה הוגים, כמו קולין קראוץ', מחבר הספר "פוסט-דמוקרטיה" (2004), טוענים שאנו נכנסים לעידן "פוסט-דמוקרטי" שבו מוסדות ופרקטיקות דמוקרטיות נשארים במקומם, אך נעשים יותר ויותר חלולים ומרוקנים מכוח ממשי שנמצא בידיים כלכליות.
אחרים, כמו וולפגנג סטריק, מציעים תחזית הפוכה והיא שבלי דמוקרטיה מתפקדת, ויסוגות כמו אמון ולכידות חברתית – הקפיטליזם הוא זה שיגיע לקיצו. מרטין וולף, עיתונאי פיננסי בולט ופרשן כלכלה ראשי ב"פייננשל טיימס", טען בספרו "המשבר של הקפיטליזם הדמוקרטי" (2023), שהמשבר הפיננסי העולמי של 2008 ועליית הפופוליזם שלאחר מכן חשפו פגמים עמוקים ביחסים בין דמוקרטיה לקפיטליזם. וולף טוען שהתלות ההדדית של מערכות אלו נתונה במתח חמור, שכן חוסר שביעות רצון כלכלית ואי-שוויון מלבים אי-יציבות פוליטית, ומערערים את יסודות הדמוקרטיה הליברלית. הוא מזהיר כי ללא רפורמות משמעותיות לטיפול בפערים אלה והשבת אמון הציבור בשווקים ובמוסדות פוליטיים, הניתוק עלול להוביל לפירוק של הקפיטליזם והדמוקרטיה כפי שאנו מכירים אותם.
