בעידן שבו הכול מדיד, מנוהל וניתן לחישוב — מה נותר מהחירות? נדמה שהמודרניות, שהחלה כהבטחה לשחרור האדם מכבלי המסורת והבערות, הפכה למבצר סגור של רציונליות קרה. המערכות שאמורות היו לשרת אותנו — שוק, מדינה, טכנולוגיה — הפכו לגורמים שקובעים עבורנו לא רק איך נחיה, אלא גם לשם מה. האם זו פסגת הקדמה, או שמא צורת כליאה חדשה, מעודכנת, אלגנטית יותר? על כך ביקשו להשיב שניים מענקי המחשבה של המאה ה־20: מקס וובר ותאודור אדורנו.
פרויקט הנאורות והפרדוקס הגדול
כשאדורנו ושותפו מקס הורקהיימר כתבו את דיאלקטיקה של הנאורות, הם ביקשו לחשוף את האופן שבו פרויקט הנאורות — זה שהתיימר לשחרר את האדם מאמונות טפלות, שררה דתית ואלימות שרירותית — הפך, בדרכו שלו, למנגנון חדש של כבלים. המפתח להבנת הפרדוקס הזה טמון במה שהם כינו רציונליות אינסטרומנטלית: השכל האנושי, אשר התהדר ביכולתו לשפוט, להאיר ולבקר, הלך והצטמצם ליכולת לחשב אמצעים ליעדים נתונים, מבלי להרהר בערכם של היעדים עצמם.
במובן זה, הרציונליות המודרנית אינה שואפת עוד אל אמת או חירות; היא מתפקדת כ"מחשב קר" המכוון לפתרון בעיות טכניות, להשגת תכליות שנקבעו מחוץ למרחב הביקורת הרציונלית. מחשבה חופשית הפכה לאמצעי שרותי בידי מערכות כלכליות, פוליטיות וטכנולוגיות — ולא עוד מטרה בפני עצמה.
כלוב הברזל של מקס וובר
האמירה החריפה הזאת מהדהדת את תחזיתו העגומה של מקס וובר, שתיאר את גורל המודרניות ככניסה אל תוך "כלוב ברזל" של רציונליזציה. עבור וובר, התפתחות השלטון הבירוקרטי, הקפיטליזם הממוסד והניהול המדעי של החיים הם ביטויים לכך שהרציונליות האמצעית — התכליתית, המדידה, הקרירה — נוטלת בהדרגה את הבכורה על פני הרוח החופשית, הקריאה הפנימית, והשאיפה למשמעות.
בעבר, בני אדם פעלו מתוך אמונה דתית, מתוך זיקה למסורות או מתוך אידאלים מוסריים רחבים. ואילו במודרנה, מוסדות חברתיים מתפקדים כ"מכונות נטולות נשמה", וכל אדם נדרש להתאים את עצמו להיגיון הכללי של יעילות, מדידה ותפקוד. החיים נעשים מתכתיים ומכניים, והאדם — פקיד במערכת שהוא עצמו מתקשה להבין או לשנות.
בין דיאלקטיקה של שליטה לבין שאלה על משמעות
באופן אירוני, דווקא החירות שהובטחה בפרויקט המודרני — חירות מן המיתוס, מן הדוגמה ומן הכפייה — הפכה לכליאה עמוקה יותר, מפני שהיא מתרחשת מתחת למעטה של אובייקטיביות, רציונליות ומקצועיות. אין עוד צורך בשרירות עריצים כדי להכניע את האדם: די בבניין משרדים אפור, בדו"ח ביצועים רבעוני, ביעדים עסקיים מנוסחים בקור רוח.
אך אדורנו והורקהיימר לא הסתפקו באבל על אובדן המשמעות; הם הצביעו גם על האפשרות לשוב ולפתוח את המחשבה. במקום להיכנע לרציונליות כאוטומט, הם קראו להחזרת הממד הרפלקסיבי, הביקורתי והאסתטי של התבונה — זה המסוגל לשאול לא רק "איך" אלא גם "לשם מה".
קריאה חתרנית: לחשוב מחדש את הרציונליות
אולי הקריאה הגדולה של מסות אלו אינה לנטוש את הרציונליות, אלא לשחרר אותה מהפונקציה האינסטרומנטלית הצרה שהוטלה עליה. לחזור אל דמיון ביקורתי, אל תבונה פתוחה, אל העזה להרהר במהות, ולא רק באמצעים.
המודרניות, אומרים לנו אדורנו, הורקהיימר ווובר, איננה כישלון חד-משמעי, אך היא גם איננה גאולה שלמה. היא פרויקט שמחייב עירנות מתמדת: האם אנו בני חורין המשתמשים בתבונה כדי לבנות חיים ראויים יותר, או שמא אנו אסירים בכלוב שהידקנו סביב עצמנו בשם הרציונליות עצמה?
