מרתה נוסבאום היא פילוסופית של המוסר והפוליטיקה שלקחה על עצמה להגן על מקומן של רגשות באתיקה. אחד מכיווני הטיעון שלה היה ביקורת על המחשבה כי השיפוט המוסרי של מעשינו הוא עניין רציונלי, שהייתה הנחת יסוד של הפילוסופיה מאז יוון העתיקה ובמיוחד מאז הגותו של עמנואל קאנט. פילוסופים כאלו שמים דגש רב על הכוונות של הפועל ולא בהכרח על התוצאות שלהם (בפילוסופית זה נקרא "דאונטולוגיה").
נוסבאום שמה לב כי הקשר ההדוק בין הכושר השכלי והכושר המוסרי אינו מתיר מקום מספק להיבט המעשי והמעורב במציאות. כלומר, המחשבה והשיפוט שיש לנו בשכלנו אודות המציאות אינם מחייבים את המציאות לפעול בהתאם להם. בניגוד למחשבות והחלטות, המעשים שלנו תמיד פוגשים תנאים מסוימים של המציאות שגורמים לכך שהתוצאות של מעשינו הם מחוץ לשליטתנו, אפילו אם אנחנו מאוד חכמים כמו קאנט.
הנקודה של נוסבאום היא שהמציאות של העשייה האנושית היא שברירית וחסרת-ודאות, ושום כוח רציונלי לא יוכל לבטל את זה. האדם אינו מביט בעולם כצופה מהיציע המעביר שיפוט על השחקנים, אלא בתור מי שעומד על הבמה מבלי לדעת מה ההתרחשות הבאה במחזה. נוסבאום טוענת כי אנחנו רוצים להתעלם מחוסר הודאות ומידת הסיכון שמלווה כל דבר שאנחנו עושים, והפניה לעקרונות שיפוט אובייקטיביים שיצילו אותנו מעצמנו היא ניסיון שמפספס משהו חשוב. ומה שחשוב הוא שהפגיעות שלנו לאי-הודאות של העולם היא מה שהופך אותנו לאנושיים ונותן לחיינו מקום בתוך העולם. היא כותבת כי:
"כבני אדם, אנחנו צריכים להיות פגיעים. אל לנו לנסות לומר שאנחנו יכולים להיות עצמאיים או לעשות לבדנו את כל מה שצריך בשביל חיים טובים, משום שאנחנו זקוקים לאנשים אחרים".
נוסבאום מתרגמת את המחשבות האלו לעמדה אתית של פתיחות והקשבה, בניגוד לניסיון לשפוט על פי קריטריון אובייקטיבי. פתיחות זו היא קבלה לכך שהדברים אינם תמיד בשליטתנו, גם האמת וגם העתיד שלנו אינם ודאיים, המציאות יכולה להפתיע אותנו והיחס שלנו אליה יכול להתהפך, ואת כל זה יש לקבל בצניעות ובאהבה המחבקת את כל מה שלא ניתן לשלוט בו. להיות מוסריים זה לא להיות צודקים, אלא להיות פתוחים לאפשרויות אחרות.
